נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות / צילום: אוריה תדמור
יממה מטורפת של תמרונים, פוליטיים ומשפטיים, הייתה היממה האחרונה. החל מכינוס הממשלה להצבעה על זהות שר המשפטים, דרך מינוי אופיר אקוניס במחטף ע"י רה"מ נתניהו, מחטף שגרר זעקות בדבר "מות הדמוקרטיה" וכמובן פניה בהולה לבג"ץ, והסתיימה במינויו של בני גנץ לתפקיד הנכסף, וזאת עוד טרם קבלת החלטת בית המשפט בעניין.
האבק טרם שקע ולכן לא מופרך להניח שגם הדברים שיכתבו כאן יאבדו רלוונטיות בתוך מספר שעות, אבל ישנה תובנה אחת שהתחדדה ביממה הזו, ואשר הלקח ממנה ישרוד ללא קשר להמשך אירועי השבוע.
התובנה המרכזית שהתחדדה הינה התוצאות של קריסת עקרון "הפרדת הרשויות", והתערבות בג"ץ במגרש הפוליטי. בד"כ התלונות כנגד מעורבותו של ביהמ"ש מגיעות בעקבות החלטות, צווים ופסיקות שמוציא ביהמ"ש, אולם הפעם ניתן להבחין בנזק גם כאשר לא מתקבלת כל החלטה, בעצם קיומו של דיון משפטי על סוגיה פוליטית.
הכל החל, כזכור, כאשר היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט הכריז כי עם תום 3 החודשים לתפקודו של גנץ כמ"מ שר המשפטים, קמה חובה לממשלה למנות שר משפטים במינוי קבוע. הממשלה, שהינה תוצר של כנסת שכבר התפזרה, התקשתה להגיע להסכמות הפוליטיות הנדרשות, והעתירה לבג"ץ לא איחרה להגיע, כמובן תוך הסבר מנומק עד כמה חיוני למנות שר משפטים בהקדם.
אלא שבמקום לדחות את העתירה בטענה הפשוטה שמדובר בעניין המצוי בשורש ההליך הפוליטי, ושהצדדים למשחק הפוליטי צריכים לפתור בעצמם, התעקש בג"ץ לקיים דיון, ולאחר שדחה בקשה של ראש הממשלה לתת ארכה של 48 שעות לעניין, קיבל התחייבות של נתניהו להעלות את מינוי שר המשפטים לממשלה.
בדיון בממשלה העלה נתניהו את שמו של אקוניס, למרות מחאות של היועץ המשפטי לממשלה שטען שהמהלך אינו חוקי, ומיד נגרר חזרה לבג"ץ לצורך הגנה על המינוי. ברקע כמובן נשמעו כבר זעקות השבר על מות הדמוקרטיה, עקב "הפרת חוק יסוד הממשלה" ע"י ראש הממשלה. מעבר לעובדה הפשוטה שחוק היסוד אינו מונע כלל את המהלך של נתניהו, כיוון שהחוק מתייחס למינוי מ"מ בלבד, ולא לחלוקת המשרדים בין הגושים הפוליטיים, הרי שעוד טרם חלפו 24 שעות מעת שעורך דינו של רה"מ, עו"ד דוד פטר, התייצב להגן על המינוי בבג"ץ, הודיע רה"מ על מינויו של גנץ, ותשקוט הארץ 40 שנה. הדמוקרטיה נצלה.
מה שמעניין בתהליך הצפוי של התקוממות רה"נ מול קביעות היועמ"ש ובית המשפט, וה"התקפלות" שהגיעה לאחריהן, הוא התהליך מול בית המשפט עצמו. כאשר נתניהו ביקש 48 שעות לפתרון המשבר, השיבה לו הנשיאה אסתר חיות, בפטרונות מתנשאת, "מה כבר עומד להתרחש ב-48 שעות?". שאלה שהפגינה בדיוק את נקודת הכשל של המעורבות השיפוטית בהליך הפוליטי.
פוליטיקה, נזכיר, היא אמנות הפשרות, המשא ומתן והתמרונים, אשר בסופו יוצא כל צד כשחצי תאוותו בידו, אולם האינטרסים של כלל הצדדים, וכלל האזרחים, נשמעו, נשקלו והשתתפו במשחק. מינוי שר הינו מהלך פוליטי מורכב גם בימי שגרה, אולם בטח ובטח בתקופה כה רגישה של הרכבת ממשלה ומו"מ קואליציוני. ברקע מתנהל מו"מ רגיש, הצעות באות ונדחות, לחצים פועלים, ואינטרסים מתממשים.
התהליך העדין הזה מצריך זמן, אבל יותר מכך, הוא מצריך לעיתים חשאיות. התשובה לשאלתה האדנותית של הנשיאה חיות, מה יקרה ב-48 שעות, צריכה הייתה להיות "כלום, גברתי, אם נדבר מולך כעת". והנה, אכן נוכחנו שלא מעט קרה ב-48 השעות הללו, פשוט לא באופן בו אמור היה להתרחש.
כאשר מאשימים את בג"ץ בהיותו שחקן פוליטי, הדבר לא מותנה רק בפסקי דין מוטים פוליטית. כמובן שפסקי דין כאלו לא חסר, אבל כעת אנו רואים בעיניים את התוצאה של עצם ההליך, גם ללא פסיקה. במקום ששני הצדדים - נתניהו וגנץ, יחד עם כל שותפיהם לממשלה, ינהלו מו"מ בתנאים שווים, מתערב בית המשפט ומטה את המו"מ לטובת אחד הצדדים. הוא מטה את המאזניים באמצעות קביעת לוחות זמנים, באמצעות הפעלת לחצים ואיום בפס"ד, אבל גם בשאלות מטופשות במהלך הדיון.
בית המשפט, נזכיר, אינו אמור לשרת שחקן פוליטי כזה או אחר. בית המשפט נועד לשרת את כלל אזרחי המדינה, וככזה הוא חייב להישאר מחוץ לזירה הפוליטית.
הכותב הוא היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה