רשות האכיפה והגבייה / צילום: יח"צ
לאחרונה פרסם בית המשפט העליון את פסק דינו בעניינם של בני משפחת אבו ג'אבר, ושלח באמצעותו מסר חד וברור למערכות אכיפת החוק ולערכאות הדיוניות של מערכת בתי המשפט, בדבר הצורך לבלום את השימוש הנרחב למדי שנעשה בישראל בכלי התפיסה/חילוט זמני (החרמה זמנית של כספים ורכוש מחשוד) והחילוט (החרמה סופית של הרכוש והכספים לאחר ההרשעה).
לפי פסק דינן של השופטת דפנה ברק-ארז וענת ברון, ונגד דעת המיעוט החולקת של השופט דוד מינץ, סמכות התפיסה של רכוש וכספים בהתאם לסעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) לא חלה על כסף מזומן שלפי החשד נוגע לעבירה של אי דיווח לרשות המסים, ככל שחשד זה עומד לבדו מבלי שנלווה אליו גם חשד לביצוע עבירה לפי חוק איסור הלבנת הון ("עבירת מקור").
בכך, מבהיר בית המשפט העליון באופן סופי כי הרצון לאפשר לרשויות המסים הליכי גבייה נוחים ומהירים יותר, אינו עולה בקנה אחד עם לשון ותכלית החוק. העליון אף מזכיר כי במקרה של חשד לעבירות מס שאליה לא מצטרפת עבירת מקור, עומדת למדינה האפשרות לעשות שימוש בפקודת מס הכנסה.
בפקודת מס הכנסה קיים סעיף 194, שהינו סעיף אגרסיבי בפני עצמו, אך למורת רוחה של המדינה כשהיא בוחרת לפעול בהתאם לסעיף זה היא נדרשת לנטל הוכחה גבוה הרבה יותר, ושמכוחו יכולה לתפוס סכומים נמוכים באופן משמעותי - את המס המוערך ולא את המחזור
מוקדם עדיין לקבוע האם פסק הדין החשוב הזה של בית המשפט העליון יהפוך לפסק דין מכונן המרסן במידה הראויה את כוחן העצום של רשויות אכיפת החוק, אולם דבר אחד חשוב ברור לגמרי כבר עכשיו: כמי שכמעט מידי יום מופיע בפני בית המשפט בניסיון לגדר את השימוש המופרז שעושות המשטרה והפרקליטות בכלי התפיסה והחילוט- בעיקר בכל הנוגע לעבירות מס והלבנת הון - אנו מזהים בפסק הדין שינוי מהותי במגמה שאפיינה עד כה את פסיקות בתי המשפט, שלא באמת עמדו בפרץ נוכח השימוש שלוח הרסן שעשו רשויות האכיפה בכלים אלה.
במרוצת השנים האחרונות הלך וגבר השימוש שעושות המשטרה והפרקליטות בכלי החילוט, לעתים באמצעות הענקת פרשנות מרחיקת לכת לחוק ושימוש משפטי בהוראותיו. הנתונים הרשמיים שפרסמו המשטרה ומשרד המשפטים בשנים האחרונות חשפו פער עצום בין הסכומים שנתפסו אצל חשודים עם מעבר חקירתם לשלב הגלוי, לבין הסכום שבסופו של דבר חולט מהם בסיומו של ההליך הפלילי בעניינם. פער זה מדגיש ביתר שאת כי גופי האכיפה בישראל "לא רואים בעיניים" בבואם לתפוס כספים ורכוש מחשוד, וגם מבהיר כי הערכאות הדיוניות לא עושות מספיק על-מנת לעצור בעד רשויות המדינה.
למרבה הצער, בלא מעט מקרים בעבר בחר בית המשפט העליון לעמוד מנגד נוכח השימוש האגרסיבי בכלי הפוגע כלכלית בצורה אנושה במי שעדיין עומדת לטובתם חזקת החפות. אלא שהפעם, כך מסתמן, מבשר העליון כי תפיסה וחילוט זמני אינן מילות קסם, ומבקש להעניק להן משמעות מתונה הרבה יותר ההולמת את הוראות החוק.
לא זו בלבד, אלא שפסק הדין של בית המשפט העליון גם עשוי לבשר על ייעול ההליך השיפוטי. זאת, לאור העובדה שהוא מביא סוף-סוף להכרעה ברורה באינספור התפלמסויות מורכבות, ארוכות ומורטות עצבים בכל הנוגע להיקף התפיסה שמאפשר החוק שמתרחשות מידי יום בין המדינה לסנגורים במסגרת הליכים משפטיים בערכאות נמוכות יותר. הליכים, למרבה האירוניה, שגם כך מסתיימים לרוב בהסכמות משותפות לשחרור התפוסים.
כל שנותר לקוות כעת הוא שברשויות האכיפה ובערכאות הדיוניות יפנימו את היפוך המגמה שסימן להם בית המשפט העליון, וישיבו את השימוש בכלי התפיסה והחילוט לגודלו הטבעי.
הכותב הוא עורך דין פלילי ולעבירות צווארון לבן, המתמחה במיסוי ובאיסור הלבנת הון