הפגנת יוצאי אתיופיה בת"א בשנת 2015. המסע לא הסתיים / צילום: שלומי יוסף
בעוד מספר ימים, ב-10 במאי 2021, כ"ח באייר, יום ירושלים, נציין כמדי שנה את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו במסעות העלייה הרגליים המפרכים, דרך מדבריות סודן בדרכם לירוסלם.
יום הזיכרון הוא יום של כלל הציבור, וסיפור עלייה זה לא שייך רק ליהודי אתיופיה, הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור הציוני ומהאתוס הישראלי, כמו העליות מאירופה, תימן, עירק ומכל קהילה יהודית אחרת שחלמה להגיע לארץ המובטחת.
סיפור גבורה שהוא נס גלוי
בשנות ה-80 עזבנו אלפי אמיצים, גיבורים מקהילתי המופלאה, ביתא ישראל, את ארץ מולדתנו ובית ילדותנו ויצאנו במסעות ארוכים, אל משאת נפשנו, ירוסלם. כמו שמענו בקול חד וברור את הקריאה אשר קרא אלוקים לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך..".
שבועות רבים צעדנו ברגל - גברים, נשים, זקנים וטף מאתיופיה לסודן, ארץ אויב אשר הסתירה אימה ופחד בכל גבעה ובכל עמק.
זהו סיפור גבורה שהוא נס גלוי. מסע רגלי רווי סכנות, עוצמתי וייחודי המעלה על נס את עוצמתה של קהילה יוצאת דופן, ואת כוחה של ההקרבה.
ביום זיכרון זה אנו מתייחדים, בטקס הממלכתי בהר הרצל, עם זכר הנספים ומכבדים את אלו שצעדו ברגל אל הלא נודע. אלפי האמיצים שאמונתם הייתה חזקה יותר מהפחד. תעצרו לרגע ותחשבו, איזו עוד קהילה יהודית יכולה לומר שהיא עשתה היסטוריה בשתי רגליה.
אבל המסע לא הסתיים שם, בסודן הרחוקה. ושתי הרגליים, שעייפות המסע חרוטה בהן, עדיין צועדות ולא יודעות מנוחה. והמסע והמשא שהן נושאות כבדים מנשוא.
המחנות בסודן והמדבריות הקשוחות, שטמנו בחובן קושי אחר קושי, הן סמל למסע ארוך יותר. יהודי אתיופיה ממשיכים לצעוד במסע הקשה והמאתגר בשביליה של מדינת ישראל, הארץ האהובה שזורמת בכל עורק ועורק כבר אלפי שנים.
כ-4,000 איש, ביניהם ילדים רבים, נשים, גברים וקשישים איבדו את חייהם ונספו בטרם הגשימו חלום של 2,500 שנה, ולא זכו לדרוך על אדמת ירוסלם. זהו יום קשה ליהודי אתיופיה, ובפרט למשפחות השכולות אשר איבדו את היקר להן מכל, ולמרות זאת לא איבדו תקווה והמשיכו לצעוד בדרך האפלה. יום קשה גם לגיבורים שסיכנו את חייהם להגיע לארץ המובטחת, ומעולם לא חלמו שהמסע המפרך ימשיך גם בארץ האבות.
והמסע עוד לא תם.
אני מבקשת ביום טעון רגשית זה, לשים את הזרקור דווקא על הדור הצעיר: הדור שצעד ברגל לסודן, אך היה צעיר מכדי לזכור את זוועות סודן. והדור שאומנם לא צעד במדבריות סודן, אך נושא את צלקות המסע שעוברות מדור לדור.
הדור הצעיר שנושא את הלפיד והתבגר עם סיפורי העלייה והגבורה. זה שמבין את ההקרבה שהקריבו האימהות והאבות, הסבים והסבתות שלנו.
אל תאמרו נואש
אתם, הדור הצעיר שנושא את עמוד האש, ונלחם למען שוויון וצדק. אתם, הדור שבועט במוסכמות ובדעות הקדומות, שנושא בגאווה את צבע עורו. רוצה אני לומר לכם שהדור הבוגר יותר, זה שנושא על כתפיו את משא סודן, זה שנשא אתכם על גבו וצעד אל עבר ארץ אויב, זה שחולות המדבר הם חלק בלתי נפרד מסיפור חייו - מלא גאווה בכם. גאווה שחקוקה בסלע.
ומקל המסעות שעבר אליכם, דור ההמשך, חשוב לא פחות מהמסעות הרגליים. ושתדעו שהאבות והאימהות, הסבים והסבתות שברגליהם ובידיהם נושאים את צלקות המסעות, מבקשים שתמשיכו לספר את הסיפור ולהיאבק.
ואל תאמרו נואש.
כי זהו הסיפור בהמשכים שלנו, יהודי אתיופיה. זוהי המורשת שעברה אלינו בירושה מהגיבורים הנסתרים שצעדו מאות קילומטרים. מאבותינו ואימותינו שהתחילו במסעות הקשים.
ועלינו מוטלת החובה להמשיך להילחם גם כשהייאוש מקיש בדלת, גם כשהאפליה מופיעה בכל פינה, גם כשהשיווין נראה כמו חלום רחוק. המאבק הוא סיזיפי וקשה, אבל הוא גדול יותר מכל אחת ואחד מאיתנו.
ומתוך גאווה על הדרך והמסע שעשו הורינו, ומתוך מקום לא של חולשה, אלא של עוצמה וחוזק, אנחנו נאבקים על מקומנו בחברה. אנחנו נאבקים על זכויותינו כיהודים שווים. אנחנו נאבקים על חיים כשווים בין שווים. אנחנו נאבקים למען הילדים והנכדים שלנו. אנחנו נאבקים למען עתיד של חיים בשוויון. אנחנו נאבקים כדי שההיסטוריה המופלאה שלנו, שנעלמה מדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל, תהווה את אחד מעמודי התווך בהיסטוריה של העם היהודי ותסופר בכל בית ובית.
אנחנו נאבקים כדי שהמסע לירוסלם יסתיים.
הכותבת היא מנכ"לית הפורום הציבורי - כפרי הנוער והפנימיות ודוברת משרד הרווחה לשעבר