בית המשפט העליון / צילום: אוריה תדמור
על רקע הדיון הציבורי בארה"ב אודות בית המשפט העליון, הודיע הבית הלבן לאחרונה על מינוי ועדה לבחינת תפקוד בית המשפט העליון והרפורמה הנדרשת בעניינו. הוועדה כוללת משפטנים וחוקרים מאוניברסיטאות מובילות, שופטים בדימוס, עורכי דין, קהילה אזרחית וגורמי ממשל. הבית הלבן לא הכתיב את התוצאות מראש, והוא סומך על הוועדה שתביא בפניו את הממצאים ואת ההמלצות הראויות לשינוי. באותה תקופה, כאן בישראל, הכריזו חברי כנסת על כוונתם לשנות את בית המשפט העליון. הם דיברו על תוכנית הכתובה מראש לשנות את בית המשפט ואת הרכבו כדי שיתאים לאג'נדה הפוליטית שלהם.
מי שהדמוקרטיה קרובה לליבו אמור להיות מוטרד מהכוונות לשנות את הרכב ומעמד בית המשפט העליון בישראל לצרכים פוליטיים ממש. עצם החשיבה על בית המשפט העליון כעל מפלגה או ארגון שצריך להציב בו שופטים בעלי דעה פוליטית ידועה מראש, ולא שופטים ששופטים על-פי החוק והצדק, היא מטרידה ומחרידה. הפוליטיזציה של בית המשפט מסוכנת לבית המשפט ולחברה, והיא מתכון לכיליון עצמי והרס עצמי של בית המשפט והדמוקרטיה.
אמון הציבור בבית המשפט נובע מהאמון או הרצון להאמין שבית המשפט ניטרלי, שופט על-פי החוק וכללי המשפט ולא על-פי תפיסות אישיות של השופטים. מינוי שופטים על-פי תפיסתם הפוליטית, ועיצוב בית המשפט והכוונתו במודע לצד פוליטי מסוים ולצורך פוליטי מסוים, נוטלים מבית המשפט את הלגיטימציה הציבורית והחוקתית שלו.
בחברה דמוקרטית יש לטפח הצעות שיחזקו את בית המשפט העליון, יטייבו את עבודתו ויגבירו את אמון הציבור בו, ולא הצעות שיהפכו אותו לרשות פוליטית או לתת מחלקה של הממשלה והכנסת.
גם אני לא מסכים עם כל פסיקותיו של בית המשפט העליון, ולא פעם דרשתי וציפיתי שיקבל פסיקה אחרת בסוגיות מסוימות, ובעיקר כאלה הקשורות בזכויות החברה הערבית בישראל. עם זאת, אני מבין כי מעמדו של בית המשפט העליון במדינה כמו ישראל רגיש במיוחד.
בית המשפט הפך לשק החבטות של הפלגים השונים בחברה
בישראל, חברה המורכבת מאוכלוסיות לאומיות ושרויה במצב חוקתי ומדיני מיוחד, הסיטואציות שבהן מוצב בית המשפט העליון אינן פשוטות. הוא נדרש להחליט בסוגיות לא פשוטות של ערבים ויהודים, כיבוש, דת, ממשל, טוהר מידות ועוד. כמעט כל פסק דין שבית המשפט מפרסם במי מסוגיות אלה מתויג כעמידה של בית המשפט לצד קבוצה אחת נגד קבוצה אחרת.
לא פעם פסק דין הוכרז על-ידי קבוצה אחת "יום שחור" ועל-ידי הקבוצה המתחרה "ניצחון לדמוקרטיה". בעיניהן, אין זה משנה עד כמה מנומק פסק הדין ועד כמה ההנמקה והדיון ענייניים וראויים - מה שחשוב זו התוצאה, עם איזה צד ונגד איזה צד. בזכות התייחסות פוליטית שכזו לפסיקותיו, הפך בית המשפט לשק חבטות של הפלגים השונים בחברה. כל קבוצה שמה לה ליעד לשנות את בית המשפט לפי האג'נדה הפוליטית שלה.
חברי הכנסת ואנשי ציבור תרמו ותורמים רבות למצב המתואר של בית המשפט. השיח שהם מובילים, כדי למצוא חן בעיני בוחריהם, אינו שיח של ביקורת בונה. זהו שיח של דה-לגיטימציה לבית המשפט. ההנחה שלהם היא שבית המשפט צריך לשרת את האג'נדה הפוליטית שלהם, ומשהוא לא עושה כן בתיק מסוים, הוא הופך לבלתי לגיטימי.
גם הממשלה תרמה לכך על-ידי פעילות מתמדת לחוקק חוקים שיגבילו את סמכותו של בית המשפט העליון לשפוט בסוגיות מסוימות. אותן הצעות חוק בנויות על התפיסה שבית המשפט הוא אקטיביסטי לכאורה, ולכן יש לרסן אותו ולנשל אותו מכוחו.
הממשלה אף דאגה, דרך כוחה בוועדה למינוי שופטים, שההכרעה למנות שופט לא תהיה מבוססת רק על נתונים מקצועיים, אם כי גם על זיהוי פוליטי של המועמד. מידת קרבתו של המועמד לקו הפוליטי של הממשלה הפכה לעוד "מבחן קבלה" אצל חברי הוועדה שמטעם הממשלה. בעקבות אלה ועוד טעמים, עוצבה דמותו של בית המשפט העליון בתודעה של רבים כגוף בלתי ניטרלי ואפילו פוליטי.
חברה שטוענת שהיא דמוקרטית אינה יכולה לפעול לנטרול בית המשפט
הכי קל לבית המשפט לקבוע שכל אחת מהסוגיות שבמחלוקת ציבורית ופוליטית אינה שפיטה, ולמשוך את ידו מלעסוק בה. הכי קל לבית המשפט להגיד שלא הכול שפיט. בית המשפט היה יכול לחסוך על-ידי כך הרבה מהטענות כלפיו. אולם בחברה דמוקרטית הבנויה על שלטון חוק, ועל אגד של זכויות לאזרח וחובות של המדינה, בית המשפט נדרש לשפוט ולפסוק.
בחברה דמוקרטית בית המשפט נדרש וצריך להכריע בסכסוכים בין האזרח לשלטון ואף בין קבוצות שמבקשות לעצב באמצעות המשפט והחקיקה את זהות החברה וערכיה. חברה שטוענת שהיא דמוקרטית אינה יכולה שלא לקבל את תפקיד בית המשפט ואינה יכולה לפעול לנטרולו. חברה דמוקרטית אינה יכולה לקבל מצב שלפיו בית המשפט ישפוט ויתפקד רק לפי אמות-המידה ושביעות-רצון השלטון.
גם בתי המשפט העליונים בארה"ב, בבריטניה, בגרמניה, בדרום אפריקה ובעוד מדינות דמוקרטיות מתמודדים עם סוגיות שהן לא פחות קשות מאלה שעומדות בפני בית המשפט העליון בישראל. גם שם זוכה בית המשפט לביקורת, וגם שם קיימים דיונים רבים באקדמיה ובציבור לגבי שינויים בבית המשפט. אולם זו ביקורת בונה, ושיח ציבורי מכבד ולא מסע מתמשך של דה-לגיטימציה כמו בישראל.
אם כן, מה שנדרש בישראל, והוא בריא לחברה ולבית המשפט, הוא דיון ענייני ומכבד בשאלות הנוגעות לבית המשפט העליון, ולא תוכנית כתובה מראש של מפלגה לעצב מחדש את בית המשפט לטובתה ולפי האג'נדה הפוליטית. מודל הוועדה הציבורית שהקים הבית הלבן יכול להיות מודל טוב לחיקוי. מדוע לא שוקלים זאת בישראל?
הכותב הוא עורך דין ודוקטור למשפטים מאוניברסיטת תל אביב