שוטרים נפרסים בעקבות התפרעויות ברחבי הארץ / צילום: דוברות המשטרה
חוסנה של חברה מבוסס על מרכיבים רבים. תשומת הלב ניתנת לסוגיות הביטחוניות - גם כלפי חוץ וגם ביטחון הפנים, אולם חלק בלתי נפרד מהחוסן נמצא במקומות אחרים - בחזון משותף, בצדק חלוקתי, במעמד הסוציאלי וכדו'. ישנה חשיבות מרובה מאוד בהקשר זה לתעסוקה, ולכך שהחברה מתפתחת במישורים הכלכליים ובשותפות המרבית של מרכיבי החברה. תעסוקה הוגנת, ושותפות של ממש בפיתוח המדינה.
לכידותה של מדינת ישראל מבוססת אפוא גם על העובדה שכל מרכיבי החברה נמצאים במשק משותף אחד, בו הוא קונים ומוכרים, עובדים ומעסיקים האחד את השני. מדינת ישראל כוללת בתוכה לאומים שונים, וגם אם המציאות הזו נכפתה עלינו - צריך להכיר בה, ולהפיק ממנה את המיטב. לא זו בלבד, אלא שיש ביד כלכלה משותפת גם להעצים את מעמדם של האחרונים בשרשרת התעסוקה, להיטיב עימם, ועל ידי כך גם לפעול בצורה הוגנת וצודקת במבנה החברתי.
מסיבות רבות אפוא יש מקום להתנגד להחרמות הדדיות מכל סוג: הגישה של ענישה קולקטיבית רק מעצימה את הסכסוך, מלבד זאת שהיא אינה הוגנת; החשיבות המרובה שלא לדחוק מועסקים לשוליים התעסוקתיים, בשל המחיר הכבד שהחברה תשלם על כך; הזהירות מהחלשת המאבק בחרמות אחרים, כגון בחרם נגד ההתנחלויות, בשל אימוץ מדיניות של החרמות; ומעבר לכל - צריך לאמץ התנהגות אנושית, המבקשת להיטיב ולא להרע.
מעבר לכך, חברה מתברכת מכך שלעובדים יש זכות מסוימת של שביתה, ומתקיים מאזן כוחות בין מעבידים ובין עובדים, שכן גם עליהם הצלחת העסק מבוססת. לא זו בלבד, אלא שקיימת חשיבות לשמור על חופש הביטוי ועל חופש הדעת, חופש ההתארגנות וחופש הבחירה. מדובר גם בזכויות אדם בסיסיות, ובהקפדה על קיומם החופשי והבחירה של בני אדם, אך גם באינטרס חברתי מהמדרגה הראשונה: זו הדרך לקיים חברה תוססת, מתפתחת, חולקת, מעוררת ספק, מציבה אתגרים חדשים וכדו'.
האם הדבר נכון ללא גבול? אין עיקרון אתי כלשהו שהוא ללא גבול. עיקרון הדו-קיום והחשיבות של החיים המשותפים מחייב את המשתתפים כולם. הוא מוטל בראש ובראשונה על החזק, אך לא רק. ישנו קו גבול שכאשר עוברים אותו לא ניתן להימנע מנתינת מעמד גם לבעלות של המעבידים. כאשר נמצאים במצב מלחמה, ומזדהים עם האויב על ידי שביתה, וזאת בדרכים שונות הכוללות מעשים חמורים מאוד של תקיפה, וונדליזם וכדו', וגם הזדהות לאומית עם האויב, על ידי הנפת דגלי אויב ורטוריקה הקשורה בו; כאשר המנהיגות הפוליטית מעמידה את עצמה כחלק בלתי נפרד מהמאבק נגד מדינת ישראל - זכותו המלאה של מעסיק לומר שהוא מקיים מדיניות ממוקדת (לא ענישה קולקטיבית), ואינו מוכן להעסיק את מי שתומך במי שיורה בו. גם אז, טוב שהאוזן תהיה קשובה לאפשרות שהעובד נכפה לעשות כך בשל סיכון שארב לו, אולם הדבר אינו מבטל את הלגיטימציה המוחלטת של מעביד שלא להסכים להעסיק את המתייצב נגדו.
ודווקא על ידי הצבת קו גבול ברור - אפשר לפנות ולבחון כיצד ומה ניתן לשקם מכל מה שנהרס בשבועות האחרונים.
הכותב הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר