חופש המידע / צילום: SHUTTERSTOCK
בחודש שעבר ציינו בישראל את המועד החגיגי שבו חוקק חוק חופש המידע לפני 23 שנה. עבור האנשים העוסקים בתחום זהו יום חג, במסגרת עיתון זה התפרסמו מספר טורי דעה לציון האירוע.
טורו של עו"ד שלומי בילבסקי, מי שמכהן כממלא-מקום של ראש היחידה הממשלתית לחופש המידע, היחידה האמונה על קידום החוק, עורר לא מעט הדים אצל מי שעוסקים בתחום ורעד עבר בגופי כאשר קראתי את שורותיו של עו"ד בילבסקי.
עו"ד בילבסקי סבור כי יש לשנות את החוק, ולחשוב מחדש על מטרותיו. העובדה כי המחוקק קבע בחוק, כי אין על המבקש לנמק את הטעם לבקשתו, אלא על הרשות לנמק מדוע אין למסור את המידע מסיטה את הרשות ממשימתה העיקרית. לרשויות הציבוריות משימות וחובות רבות, וזאת לצד כוח גדול מאוד, ומגפת הקורונה המחישה לנו עד כמה הכוח שבידיהן הוא רב.
נראה שיש מקום להזכיר לאנשי משרד המשפטים כי חקיקת חוק חופש המידע, לא עברה בין לילה, אלא מדובר בהליך ארוך שנמשך 6 שנים, מלאכת מחשבת שהתחילה בוועדת אוסטרובסקי שמינה שר המשפטים דאז פרופ' דוד ליבאי, ועדה שישבה קרוב לארבע שנים, שמעה נציגים שונים, בדקה מה קורה בעולם, כאשר באותן שנים מדינות דמוקרטיות רבות חוקקו חוקים דומים (אלבניה 1999, אנגליה 2000, הודו 2002 וגרמניה 2005).
הוועדה המליצה לשר לחוקק חוק שהוא מתקדם לכל הדעות ושם את התפיסה האזרחית במרכז. לאחר מכן, ועדת חוק חוקה ומשפט ישבה משך שנתיים ודנה בנוסח החוק בכנסת, שעבר לבסוף במאי 1998, וכך אמר שר המשפטים דאז, צחי הנגבי על החוק "החוק מחייב גם שינוי קונספטואלי בנשמה של עובד הציבור" הטור שפורסם מלמד כי שינוי זה לא קרה.
החוק מקדם תפיסה ליברלית מתקדמת כי למדינה כוח רב ויש להגביל את כוחה ויכולתה לפגוע בזכויות אדם ואזרח, כלומר חקיקת החוק היא חלק מהליך ריסון כוחה של המדינה, החוק נותן לאזרחי המדינה גישה למידע, מבלי להסביר את הטעמים לכך, שכן גישה חופשית למידע היא תנאי חיוני למימושן של זכויות אחרות בדמוקרטיה, ונראה שיש מקום לחזור למושכלות יסוד:
ההצדקה הפוליטית-דמוקרטית - בדמוקרטיה יש לאפשר את זרימתו החופשית של מידע - והזכות למידע היא תנאי לתקינותו של משטר דמוקרטי ולהשתתפותם הפעילה של אזרחים בהליך הדמוקרטי. כלומר, על מנת שאוכל לגבש את עמדתי בסוגיה מסוימת עלי להיות חשופה למידע ואם מדובר במידע שסינן השלטון, אין מדובר בהחלטה דמוקרטית וחופשית.
את הגישה החופשית למידע יש לאפשר גם מטעמי פיקוח ובקרה - "אור השמש הוא מחטא הטוב ביותר" - הטיעון המוכר ששקיפות מצמצמת שחיתות, וגישה למידע מאפשרת ביקורת יומיומית על פעילותה התקינה של רשות מנהלית ולציבור הזכות לפקח על נבחריו. מותר לציבור לבחון את יעילותה של הרשות, לאתר כשלים ובעיות שלא בהכרח גובלים בשחיתות ופלילים.
וכמובן ההבנה כי המידע הוא קניינו של הציבור - הרשויות שומרות על המידע בנאמנות ולאזרחי המדינה צריכה להיות גישה מלאה לרכושו וכל הגבלת הגישה נובעת מן הצורך להגן על אינטרסים של בעלים אחרים, כמו עניינים של ביטחון המדינה, סודות מסחרים וכדומה, האיזון בין כל אלה קיים בחוק.
גישתו של עו"ד בילבסקי מבקשת לצמצם מהותית את הזכות למידע ולהגביל אותה רק למקרים שבהם הרשות תשתכנע שיש בבקשת המידע מטרה ראויה. במקום לטפל בפרסומו של מידע יזום ואיכותי , לקדם את תחולת החוק על גופים נוספים כמו מפלגות למשל, להשיב לבקשות מידע בזמן ולקיים את הוראות החוק, מבקש עו"ד בילבסקי לקבל סמכויות נוספות בדמות נציבות, לא מסביר מה הן אותן בקשות קנטרניות, לא מבסס את טיעוניו על נתונים, ומבקש שנסמוך עליו להחליט מה לגיטימי ומה פחות.
השנים האחרונות בישראל לא תיזכרנה כשנים המפוארות ביותר שלה, בוודאי בכל הקשור לתפקודה של הממשלה והשימוש בכוח ושררה. הצעה כזו, המבקשת לתחום את היקף תחולתו של חוק כה חשוב ולצמצם את מטרותיו במדינה הרואה עצמה דמוקרטיה-ליברלית, ראוי היה שלא תישמע, בוודאי לא בעת הזו - ועל אחת כמה וכמה לא מפיו של העומד בראשה של היחידה הממשלתית לחופש המידע.
הכותבת היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע