יו"ר רע"מ, מנסור עבאס. ההנהגה הערבית נדרשת לעשות חשבון נפש / צילום: דוברות הכנסת - נועם מושקוביץ
האירועים האחרונים במדינה בכלל ובחברה הערבית בפרט העלו מחדש את הזהות הלאומית בחברה הערבית. השלטון המרכזי וההנהגה הערבית הפגינו מומחיות יתר במה הלאום שלדעתם החברה הערבית "לא צריכה" להיות, ואילו הזהות הלאומית בה החברה הערבית עצמה מתלבטת רחוקה ממאבק הזהות בין השלטון המרכזי להנהגה הערבית.
השלטון המרכזי מתנגד להגדרת הלאום "הפלסטיני", ההנהגה הערבית מתנגדת להגדרת הלאום "הישראלי", ואילו החברה הערבית עצמה חצויה בין הלאום "הערבי" לבין הלאום "הדתי", כאשר הלאום "הפלסטיני" ו"הישראלי" נמצאים בתחתית סולם ההגדרה הלאומית שלה.
מעטים מהרוב היהודי מכירים את הנרטיב הפלסטיני אליו שייכת החברה הערבית בארץ, לפיו הקמת המדינה הפכה את החברה הערבית בניגוד לרצונה למיעוט בארץ מולדתה. דבריו של דוד בן גוריון מעל בימת בית דיזנגוף ביום 14 במאי 1948 בה, הודיע "על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", נתנו להנהגה הערבית תקווה להקמת זהות לאומית אחת מכילה, הזהות הישראלית.
לעומת זאת, מעטים מהמיעוט הערבי מכירים כי הבלבול שקיים היום בהגדרת הזהות הלאומית הוא תוצר של "ריקוד" ההנהגה הערבית על החבל הדק בין "הפלסטיניזציה" לבין "הישראלזציה", והכול לפי אינטרסים מפלגתיים צרים.
המציאות מוכיחה כי במשך שבעה עשורים מהקמת המדינה, מדינת ישראל התגבשה סביב הלאומיות האתנית-יהודית והשאירה את החברה הערבית אפילו מחוץ לקונצנזוס "הישראלי". החל מחוק השבות, המעניק זכות עלייה רק ליהודים; עובר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הנותן עליונות ליהדות בהגדרת המדינה כמדינה "יהודית ודמוקרטית"; ועד לחוק הלאום, הרואה כי "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי". חקיקה זו לבד טשטשה את הגדרת הזהות הלאומית הפלסטינית והפכה את החברה הערבית למיעוט פריפריאלי שאיננה חלק ממקבלי ההחלטות הפוליטיות, הכלכליות והביטחוניות.
הפלא הוא שהחברה הערבית כיום היא לא רק מחוץ לקונצנזוס הישראלי, היא גם מחוץ לקונצנזוס הפלסטיני. מעבר לעובדה שהסכמי אוסלו בין ישראל לבין ארגון השחרור הפלסטיני אשף הוציאו את החברה הערבית מחוץ לכל הסדר פוליטי ולאומי, החברה הערבית עצמה התנגדה ומתנגדת עד היום להיות חלק ממדינה פלסטינית עתידית ו/או חלק ממדינה דו-לאומית. ובכך, ישלה את עצמו מי שיחשוב לרגע שהדבר הראשון שצעיר ערבי או צעירה ערבייה עושים עת הם מתעוררים משינתם בבוקר הוא לרוץ ולבדוק האם לאומיותם "הפלסטינית" עדיין חרוטה בתעודת הזהות הכחולה, "הישראלית".
כאמור, אירועי התקופה האחרונה הציפו מחדש את הזהות הלאומית של החברה הערבית. החברה היהודית מודאגת מהתגברות הזהות הלאומית הפלסטינית לערביי ישראל, לאומיות הנתפסת כהשתייכות עם "האויב". ההנהגה המקומית הערבית מודאגת מההגדרה הלאומית "הישראלית" של החברה הערבית, הנתפסת "כהתבוללות". אך שניהם החטיאו עת לא הקשיבו לחברה הערבית עצמה, שלתפיסתה רחוקה משתי ההגדרות הללו, "הישראלית" ו"הפלסטינית".
מחקר המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם לאחרונה ולפני התגלעות האירועים האחרונים, אשר בדק את הגדרת הזהות העצמית בחברה הערבית בשנים 2017 ו-2019, מצא כי הזהות "הערבית" היא זו המועדפת על בני החברה הערבית, ואחריה הזהות "הדתית" - ואילו הזהות "הפלסטינית", שאותה נוטה הנהגת החברה הערבית בארץ להדגיש, היא רק במקום השלישי, והרביעית והאחרונה היא הזהות "הישראלית".
ממצאי מחקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מקבלים חיזוק בתוצאות הבחירות האחרונות לכנסת ה-24. מחצי הכוס הריקה של שיעור השתתפות הנמוך של החברה הערבית בכנסת של 44.6%, ניתן ללמוד תוצאה זהה לזו של המכון הישראלי לדמוקרטיה. שיעור הצבעה הנמוך יש בו אי-אמון של מרבית החברה הערבית בממסד "הישראלי".
לעומת זאת, ממחצית הכוס המלאה ניתן ללמוד על אי-אמון של החברה הערבית בהנהגתה "הלאומנית", שמתבטא בשסע דתי פנים-חברתי שהתגלע סביב תמיכת הרשימה המשותפת בקהילת הלה"טבית בפרשיה הידועה - פרשיית הטחינה, שהביאה להתפצלות הרשימה המשותפת והתמודדות הרשימה המאוחדת לבד בבחירות לכנסת.
תוצאות הבחירות, לפיהן הרשימה המשותפת הובסה ונפלה ל-6 מנדטים, ואילו הרשימה המאוחדת קיבלה 4 מנדטים, מלמדות במפורשות על סדר העדיפות של החברה הערבית שמייחסת עדיפות לנושאים דתיים.
בזמן שאין מדובר במלחמה הראשונה על עזה, ואין מדובר בהפרות הראשונות בשייח ג'ראח ובמסגד אל-אקצא, ההתעוררות הלאומנית "הפתאומית" של ההנהגה הערבית באירועים האחרונים, בזמן שהרשות הפלסטינית שמרה על שתיקה צועקת, מעוררת ספקות רבים ומהווה פשיטת רגל פוליטית וניצול ציני של אותם סמלים "לאומניים" לצרכים פוליטיים צרים במטרה להחזיר עטרה ליושנה. למרבה הצער, הדרך בפני כל פוליטיקאי ערבי כבר סלולה וידועה, והיא סחר בסמלים הלאומניים הפלסטינים בבוקר והישבעות על יהודיות המדינה בערב.
הרשימה המאוחדת (רע"מ) בראשות מנסור עבאס עשתה כברת דרך ארוכה בשיח אובייקטיבי חסר פופוליזם וסיסמאות לייצג את החברה הערבית. החתימה על ההסכם לכניסתה לממשלה הוא אירוע מחונן בהיסטוריה של המאבק הפוליטי, בו החברה הערבית לראשונה נחשבת מיעוט עם השפעה, על אף שלדעתי היא הייתה צריכה ללכת עד הסוף ולקבל תיקים בממשלה.
החברה הערבית הוכיחה את כוונותיה האמיתיות להיות חלק רלוונטי לקראת שילובה במדינה, אך המבחן כעת נמצא בידי השותפים להסכם. ייאמר לזכותו של מר בנימין נתניהו שהוא זה שהכשיר לראשונה את החברה הערבית להיות חלק מההרכב הממשלתי, וכולם באו לאחריו.
לא משנה מהן כוונותיו האמיתיות של השלטון המרכזי כלפי החברה הערבית, ולא משנה באיזה לאום החברה הערבית מגדירה את עצמה, במדינה המגדירה את עצמה לפי לאומיותו של הרוב, המציאות מראה כי החברה הערבית בארץ היא הבן החורג של הדמוקרטיה הישראלית, וזה חייב להשתנות. אך ובאותו זמן, לא משנה באיזה לאום החברה הערבית מגדירה את עצמה, השימוש "הפופוליסטי" בלאום הפלסטיני נתן לרוב היהודי את כל ההצדקות להתייחס לחברה הערבית כגייס חמישי.
הפוליטיקה הערבית המקומית כשלה, ועליה להשתנות. ההנהגה הערבית נדרשת לעשות חשבון נפש עם עצמה. די לנו עם סיסמאות ופופוליזם - אנחנו זקוקים לחשיבה פרגמטית על דרך השתלבותנו במדינה.
הכותב הוא רואה חשבון כלכלן, מנכל המועצה הכלכלית לפיתוח החברה הערבית