אביגדור ליברמן בטקס חילופי שרי האוצר / צילום: דוברות משרד האוצר
אחרי שנתיים של מלודרמה פוליטית בלתי נגמרת, קמה בישראל ממשלה. בהיעדר תקציב מדינה זמן כה ממושך, לא הייתה בעצם שום יכולת לנהל מדיניות כלכלית מסודרת עם ראייה לטווח ארוך. אך אולי חמור מכך, ללא קשר לימין או שמאל או "כן ביבי"-"לא ביבי", בשנתיים הללו התקציב עצמו הפך לכלי במאבקי הכוח הפוליטיים. תקציב שנתי, דו-שנתי, תקציב לשבועיים או "מי בכלל צריך תקציב מדינה כשיש קופסאות תקציב", הכול היה תלוי בקוניוקטורה הפוליטית הרגעית. זוהי שחיקה מסוכנת.
איני מקנאה בשר האוצר המיועד, אביגדור ליברמן. הוא מקבל לידיו משרד אוצר מרוסק (אבל עם אנשי מקצוע טובים יש לציין) שנאלץ להתנהל באמצעות "קופסאות תקציב" כאילו מדובר בחנות מכולת, עם גירעון מאמיר ומגזרים שלמים במשק שקיבלו מהקורונה מכה אנושה. לכל ממשלה יש את סדר העדיפויות שלה, ואת הצרכים הקואליציוניים שלה, וזה בסדר. אבל בעיניי, המשימה החשובה ביותר שעומדת לפתחו של ליברמן תהיה להחזיר לחיינו את המושג "חשיבה ומדיניות לטווח ארוך".
האם זה ייתכן בכלל כשהממשל מתחלף במקרה הטוב כל ארבע שנים, ובמקרה הפחות טוב כל שנה וחצי? כנראה שלא. פרקי הזמן הללו הם קצרים מדי במונחים של תהליכים כלכליים ארוכי-טווח, ועל כן שרי האוצר לדורותיהם מנסים לפתור בעיות עומק ארוכות שנים בפתרונות קסם שלא מחזיקים מים. כך היה למשל במשבר הדיור. שר האוצר לפיד ניסה לפתור את עליית מחירי הדיור בתוכנית "מע"ם אפס", שאומנם לא יצאה לפועל אך גרמה לשיתוק בשוק הנדל"ן כל עוד הייתה על הפרק, ושר האוצר כחלון ניסה לפתור את המשבר באמצעות תוכנית "מחיר למשתכן", שהתאיידה רגע לאחר עזיבתו את המשרד. תוכניות כאלה, גם אם כוונתן וההיגיון שלהן טוב, לרוב גורמות יותר נזק מאשר תועלת.
על כן, ייתכן שיהיה צורך בשינוי חוקתי, בדמות חקיקת חוק "תוכנית-אב כלכלית", שלמעשה תשרטט את העקרונות והיעדים הכלכליים שיובילו את המדיניות הכלכלית של ישראל שנים קדימה, ללא קשר לזהות השר או מנכ"ל המשרד. לאמיתו של דבר, כך זה קורה בעולם התשתיות. למרות ששרים מתחלפים, ישנה רציפות ברמת התוכניות בשטח, וזאת מאחר שתשתית שכבר קיימת לא ניתן להרוס או להזיז. כך צריך לעשות גם עם תוכנית-האב הכלכלית, למצוא את המנגנון החוקתי שיהפוך אותה לאוטוסדרדה לעתיד. אגף השיקום למשל הוא דוגמה טובה לתוכנית משמעותית הדורשת חקיקה, תקינה, תקציב ועדכון מדיניות.
אולי שר האוצר המיועד ליברמן גם יכול לשאוב השראה מנשיא ארצות-הברית ג'ו ביידן, שהציג תוכנית כלכלית רב-שנתית שאפתנית שתשנה את פניה של ארצות-הברית בעשורים הקרובים. התוכנית של ביידן מתמקדת בשני היבטים מרכזיים: שדרוג תשתיות ועידוד אנרגיות מתחדשות כחלק מהמאבק במשבר האקלים. התוכנית של ביידן תתפרש על פני 8 שנים לפחות (המימון שלה על פני 11 שנים). כשהיא תסתיים הוא כבר לא יהיה נשיא, אבל מי שייהנה ממנה יהיו נכדיו וניניו.
הכותבת היא מנכ"לית קבוצת הייעוץ Tefen