הפגנה-צדק חברתי / צילום: דימה וזינוביץ
בקיץ 2011 הייתי נער נלהב בתיכון שרצה שיהיה כאן טוב. הציק לי שרמת החיים בישראל רחוקה מזו שבמערב: המחירים גבוהים, המשכורות נמוכות ומחירי הדיור הופכים את קניית הדירה למשימה בלתי אפשרית כמעט. הפתרון הטריוויאלי, כך חשבתי, הוא סוציאליזם: לקחת מהעשירים ולתת לעניים. אומנם היעילות הכלכלית תיפגע, אבל לרוב האנשים יהיה הרבה יותר.
לכן, הצטרפתי למחאה החברתית. צעדתי עם חבר מהכיתה עם שלט "צדק חברתי מתחיל בחינוך", מתוך מחשבה שמה שחסר במערכת החינוך הישראלית זה כסף. אם רק ישקיעו עוד תקציבים, כך היינו בטוחים, הכול ישתפר. צעדנו, צעקנו סיסמאות נגד הפרטה ובעד מהפכה, והרגשנו שתרמנו המון לצדק החברתי בישראל.
מה שלא ידעתי באותו ערב הוא שזו רק ההתחלה. התחלתי להתעניין בכלכלה, ונכנסתי עמוק יותר ויותר למחילת הארנב העצומה הזאת.
בזכות חברים טובים ורשתות חברתיות, גיליתי שהמזון בישראל יקר בשל מגבלות סחר ותכנון ריכוזי. גיליתי כמה הרגולציות בישראל גרועות ופוגעות בעיקר בעסקים קטנים. הזדעזעתי מכמה חזקה ההסתדרות וכמה היא פוגעת בציבור הרחב, ולעיתים קרובות גם בעובדים שהיא לכאורה משרתת.
נפתחה בפני האפשרות שריכוזיות אינה מאפיין של שוק חופשי ופתוח, אלא דווקא של כזה סגור, שבו התאגידים הגדולים כותבים רגולציה כבדה שתפגע במתחרים. חקרתי ומצאתי שמה שקוראים לו בישראל "הפרטה" הוא למעשה מיקור-חוץ ב-100% תכנון ממשלתי, ללא שום מאפייני שוק. הבנתי שבלי רפורמות ניכרות במגזר הציבורי, תוספת תקציבית לא תזיז כלום. אכן כך היה - ההוצאה האזרחית בישראל זינקה לאחר המחאה החברתית, בייחוד על חינוך ובריאות, אך הרמה שלהם לא ממש עלתה.
המחאה החברתית, שהתעוררה לפני עשר שנים, הייתה קו פרשת המים של הפוקוס הציבורי בישראל. החלוקה המדינית-ביטחונית בישראל הלכה ופינתה את מקומה למחלוקות בנושאים כלכליים, אזרחיים ובהמשך גם משפטיים. רבים הלכו על האופציה הקלה והטריוויאלית של הסוציאליזם - אם משהו רע, המדינה היא זו שצריכה לתקן אותו. אם הוא עדיין רע, למרות התערבות מסיבית של המדינה, סימן שצריך להתערב יותר. אך לאורך זמן, שינוי הפוקוס והעמקת השיח הכלכלי בישראל יצרו אצלי אפקט הפוך לגמרי - התעניינות בליברליזם כלכלי, שוק חופשי וחירות הפרט.
לאורך השנים הבאות מצאתי שאני לא היחיד שעבר את התהליך הזה. המחאה החברתית, שנולדה כמאבק נגד "הפרטה" ובעד "צדק חברתי", יצרה את התנועה הליברלית בישראל. תנועה הומניסטית, השואפת לקדם את זכויות הפרט ואת רווחת האדם דרך הכלים רבי-העוצמה של בחירה וולנטרית ושיתופי פעולה, ולא דרך כפייה אלימה.
שלל ארגונים נוצרו, שקצרה היריעה מלפרט את שמותיהם. לכל אחד הנישה והמומחיות שלו. חלק פנו לימנים, אחרים לשמאלנים, חלק ניסו להשפיע על המערכת הפוליטית, ואחרים על דעת הקהל. קמו גופי מחקר, עיון, השפעה חברתית ולוביזם ציבורי. הליברליזם בישראל הפך לתנועת המונים.
התנועות הליברליות כפי שהן נראות היום לעולם לא היו יכולות להתקיים ללא המחאה החברתית. למרות שכוונות רוב תומכיה היו אחרות לחלוטין, היא הולידה את הליברליזם האידיאולוגי בישראל. היו תומכי שוק חופשי וחירות הפרט הרבה לפניה, אבל קשה לדמיין בלעדיה את הסקאלה העצומה של הפצת הידע והערכים הליברליים שהתרחשה בעשור האחרון.
המחאה החברתית היא הקטליזטור שהפך אותי למי שאני היום ברמת הידע וברמה האידיאולוגית, ואני ממש לא לבד בכך. עשר שנים אחרי המחאה, אפשר להגיד בביטחון רב - בזכותה נולד הליברליזם הישראלי.