דוכני פירות וירקות בשוק מחנה יהודה / צילום: צ'מנסקי-בן-שחר יועצים
לאחרונה אחיין שלי וחברתו מצאו בשוק אננס במחיר סביר, קנו אותו ונשאו אותו הביתה בחרדת קודש, שם אכלו אותו מעל הכיור כמו שני ילדים סובייטים ואחר-כך עטפו את החצי שנשאר בשתי שכבות ניילון נצמד כדי שלא יתקלקל. מאז אחייני מספר את סיפור הגבורה הזה - איך הוא מצא אננס מתוק במחיר סביר.
אננס מתוק במחיר סביר מצדיק סיפורי גבורה, כי כמו סיפורי גבורה אחרים - הוא נדיר למדי. מדינת ישראל אוסרת כמעט לחלוטין על יבוא אננס, כי כנראה אנחנו המדינה היחידה שלא יודעת להתמודד עם סכנה של כניסת מזיקים בעלי הכותרת של האננס. כך אנו נאלצים לקנות אננס יקר וחמוץ שגדל בישראל.
אננס הוא פרי טרופי ולא אמור לגדול כאן. כך גם בננות, שהיבוא שלהן אסור לחלוטין. כמו כן, מי שתהה למה התפוזים והלימונים בקיץ נראים כמו ספוג ישן, צריך לדעת שמדינת ישראל אוסרת על יבוא של תפוזים, לימונים, אשכוליות, קלמנטינות ועוד. כתוצאה מכך אנו משלמים ביוקר על פירות וירקות לא איכותיים, ומי שסובלים יותר מכולם הם העשירונים התחתונים, שמוציאים חלק יחסית גבוה מהכנסתם על מזון. זוהי מדיניות אנטי-חברתית, שמשום מה לא מעוררת את זעמם של פוליטיקאים שקוראים לעצמם חברתיים.
המחירים רק עולים
הנתונים ברורים: ניתוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת מעלה כי משנת 2006 עד 2015 עלה מדד המחירים לצרכן ב-19%, אך באותן שנים מדד מחירי הפירות הטריים עלה ב-47.3%, ומדד מחירי הירקות הטריים עלה ב-42.2%. בדרך-כלל מוצר יקר ולא איכותי סובל מביקוש נמוך יחסית, ואכן, היגיון זה פועל גם כאן.
בכל העולם המודעות לחשיבות של צריכת פירות וירקות נמצאת בעלייה. אם ב-1970 ממוצע הצריכה העולמי עמד על 60 ק"ג לנפש, ב-2013 הוא עמד על כ-140 ק"ג לנפש. ובישראל? ירדנו מ-178 ק"ג לנפש ב-1970 ל-174 ק"ג ב-2013. ב-2017 הנתון בישראל ירד בעוד 10% ל-156 ק"ג. מחירים גבוהים ואיכות מאכזבת עושים את שלהם.
אז למה כל זה? למה ישראל אוסרת על יבוא פירות וירקות וכך פוגעת בבריאות וברווחה הכלכלית שלנו? מה יכול להצדיק מדיניות שכזו?
התשובה היא כלום. אין מה שיכול להצדיק את המדיניות הזו. אבל תירוצים יש למכביר. תירוץ פופולרי במיוחד הוא הרצון לשמור על הביטחון התזונתי. כביכול, יבוא חופשי של פירות וירקות ישמיד את החקלאות, ואז אם תפרוץ מלחמה קשה, וישראל תושם במצור, נמות ברעב.
המציאות היא שממילא אי-אפשר לחיות על פירות וירקות, אך מה שיותר חשוב זה שבמקומות החשובים באמת - ייצור חלב, ביצים ובשר - לישראל אין ולא יכול להיות ביטחון תזונתי, שכן אין לנו נפט או מספוא, שאותו יש לייבא. משרד החקלאות הודה בכך במכתב רשמי לפני כשנה.
תירוץ נוסף הוא שמירה על אדמות ועל הגבולות. נשגב מבינתי כיצד היגיון שאולי היה נכון לימי חומה ומגדל, עדיין קיים ב־2021 במדינה עם הצבא החזק במזרח התיכון. ובכל מקרה, תפקיד הצבא והמשטרה הוא לשמור על רכוש פרטי והגבולות גם אם לא מגדלים שם אפרסקים. וכפי שהמצב בלוד ובערים אחרות הוכיח, שורש בעיות הביטחון הוא עמוק הרבה יותר.
שוק הטקסטיל כמשל
פערי שיווק בוודאי לא מסבירים מחסור בפירות וירקות ואינם מסבירים איכות נמוכה, אך האם הם מסבירים את המחיר הגבוה לצרכן? גם לא. כמעט בכל תעשייה יש פערי שיווק. גם טלפונים סלולאריים מתחילים בחומרי גלם, צריך לייצר אותם, להרכיב אותם, לעשות בקרת איכות, לארוז, לשלוח, לאחסן, להעביר לקמעונאים. ההבדל הוא שבשוק הטלפונים יש סחר חופשי, ובפירות וירקות אין. פשוט. ומי שלא שמאמין, שיבדוק את המחירים בשווקי איכרים. אל תצפו למצוא מציאות.
האמת פשוטה הרבה יותר: כפי שבעבר יצרני הטקסטיל שכנעו את הפוליטיקאים למנוע יבוא של בגדים ונעליים - כך הלובי החקלאי פועל נגד פתיחת השוק ליבוא חופשי. בסופו של דבר, השוק נפתח ליבוא טקסטיל, וכיום אנו נהנים מבגדים זולים ואיכותיים, בדומה לשאר המדינות המפותחות. הדרך היחידה שנהנה מפירות וירקות טעימים, זולים ובריאים, היא לאפשר יבוא חופשי בשוק החקלאי. זה חיוני לרווחה הכלכלית שלנו ולבריאות שלנו.
הכותב הוא מנהל מחקר מניות חו"ל באקסלנס