יולי אדלשטיין, בנימין נתניהו / צילום: אלכס קולומויסקי-ידיעות אחרונות
"הנה לכם - תנועה המאבדת את עצמה לדעת!" - הציטוט הנ"ל מיוחס לראש הממשלה ויו"ר הליכוד לשעבר, יצחק שמיר ז"ל, שרק לפני שבוע מלאו 9 שנים לפטירתו. אינני יודעת אם מדובר בציטוט מדויק, אבל מגיגול קצר נלמד שמדובר בציטוט של שמיר כלפי חברי מפלגתו שלו, בכנס של התנועה שפוצץ על-ידי פעילים של יריבו, דוד לוי. ככל הנראה גם הציטוט השמירי המדויק, צר מלבטא את תחושת החלחלה שמציפה את הגוף ברגע שבו הכריז יו"ר הכנסת כי הארכת הוראת השעה של צו האזרחות, שנועדה למנוע יבוא מחבלים, נפלה.
מדובר ברגע שייקספירי כמעט: חברי הרשימה המשותפת אמנם זינקו מכיסאותיהם, אבל בהתלהבות גדולה פי כמה צהלה חברת הכנסת מירי רגב, שבניגוד לחבריה לאופוזיציה הלאומית, לא הצליחה (ואולי גם לא ניסתה) לכבוש את החיוך הגדול שהידיעה על סיכון צביונה של מדינת היהודים, נסכה על פניה.
הרגע השייקספירי הבלתי נתפס של מירי רגב, דוברת ההתנתקות שכינתה את רוב אזרחי המדינה "מיזנתרופים" (כאשר התירוץ המתנצל שלה היה שהיא לא הכירה את משמעות המילה, לא פחות ולא יותר), הזכיר לי רגע אחר, מכמיר לב, שבו חזיתי לפני קצת יותר משנה: זה היה בשבת האחרונה לפני בחירות מועד ג' (מרץ 2020), בבית הכנסת של אבא שלי. חברת הכנסת איילת שקד (כתוארה אז) הגיעה לדבר ללבה של הקהילה ולשכנע מדוע חשוב להצביע ימינה (אז, עוד כפדרציה עם מפלגות "האיחוד הלאומי" ו"הבית היהודי"), ואני הגעתי להאזין.
בשלב השאלות, בחור צעיר שאל את שקד מדוע שיצביע למי שבוחרים שוב ושוב להיחבט ביודעין ע"י הליכוד והעומד בראשו. "אני לא רוצה שישפילו את הנציגים שלי", הוא אמר. "כולכם מכירים את היחסים שלי עם נתניהו. כלומר, אין יחסים", היא השיבה לו, וסחפה פרץ צחוק ספונטני בקהל, "ובכל זאת, אני אומרת לכם שבין בני גנץ במצבו, ובין נתניהו במצבו - אני מעדיפה את נתניהו" (כן, קשה לזכור, אבל לפני שנה בני גנץ היה מי שאיים על שלטון הליכוד).
הקהל צחק, אבל אני הסתכלתי על הפנים של שקד: היא לא חייכה בכלל כשאמרה את זה. אינני משוכנעת שהיא ניסתה להתבדח. היחסים העכורים שלה עם משפחת נתניהו שהובילו, בין היתר, לטרלול הפרלמנטרי הנוכחי, הם לא דאחקה בשבילה, מן הסתם.
למעשה, סביר להניח שאין אדם במערכת הפוליטית שסבל יותר מנחת זרוע ההכפשות והדיבה של הליכוד, יותר מאיילת שקד (את הדוגמאות תמצאו באופן יומיומי בחשבונות הטוויטר של אלו המכונים "שופרות", ולמיטיבי לכת - בספרו של חנוך דאום).
הרגע הזה שבו על אף ערמות הרפש שהוטחו על המוניטין הטובים (והמוצדקים) שלה, הסגירה שהיא תומכת במנהיגותו של נתניהו, היה מכמיר לב כי הוא גילה משהו אמיתי ומעורר רחמים על איילת שקד ומפלגתה: הם מעדיפים את מה שנתפס בעיניהם כטובת המדינה, על טובתם האישית. זה היה כאמור באחת היממות האחרונות שלפני הבחירות שלאחריהן נתניהו שרף והשמיד עד עפר את גשריהם של ימינה אל המחנה הלאומי.
והנה, הגיע האירוע המתועב לפנות בוקר, במסגרתו אנשים לאומיים וישרי-דרך וערך כיולי אדלשטיין, יובל שטייניץ, יואב גלנט ואבי דיכטר (ראש השב"כ בתקופה שבה התעורר הצורך בהוראת השעה המדוברת, ומי כמוהו יודע על נזקי ביטולה), שמו את טובת נתניהו ובצלאל סמוטריץ' על פני טובת העם והארץ, ואצו לחגוג סיכול ממוקד בצביונה הלאומי של המדינה ולפזז בחוסר חן על גופתו של מה שהיה פעם "מחנה הימין" לפני שנשבה ע"י קבוצת קיצון מטורללת שעורכת בינה לבין עצמה תחרות שריפת אסמים.
הליכוד סבור שהתבוסה הקואליציונית מלמדת משהו על הימניים שבקואליציה - אבל היא מלמדת בעיקר על חדלות האישים הליכודי. הצהלות של מירי רגב קעקעו אות קלון על מצחו של כל מצביע ליכוד.
השבוע התעסק הפיד הימני בטוויטר בשאלה האם לרכוש את ספרו החדש של עמית סגל, שלמרבה התדהמה מעוטר באיוריו של קריקטוריסט הבית של "הארץ" דווקא, עמוס בידרמן. צייצני הימין הטיפו זה לזה על כך שאין לתרום לבידרמן תמלוגים, בשל דעותיו. אני מודה שגם כותבת שורות אלה התחבטה בשאלה, עד שצהלות השמחה של ח"כ רגב העירו גם את מצפונה: 64 השקלים שהח"מ משלמת מדי שנה לליכוד, הם הוצאה כספית שנגועה בלא פחות אוטואנטישמיות.
הכותבת היא עורכת דין ופקודה לליכוד