נשיא ארה"ב ג'ו ביידן / צילום: Associated Press, Evan Vucci
המאבק הפוליטי שמתקיים בימים אלה בוושינגטון סביב חבילות הסיוע האחרונות של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, מסתיר מלחמה גדולה בהרבה בין שתי גישות אידאולוגיות חברתיות וכלכליות הפוכות: הניאו־ליברליזם שפחות או יותר הייתה הבון טון השולט בארבעה העשורים האחרונים משנות ה־80 עם עליית מרגרט תאצ'ר בבריטניה ורונלד רייגן בארה"ב, והקיינסיאניזם ששלט ב־40 השנים שקדמו לעלייתם, משנות ה־30 עד שנות ה־70.
התאוריה הראשונה דוגלת בהקטנת מעורבות המדינה, צמצום החובות והגירעון, הרחבת המסחר החופשי, והעברה לידיים פרטיות של כל המוסדות הציבוריים, בין אם עסקיים כמו תחבורה ציבורית או בין אם חברתיים כמו חינוך או שירותי רווחה. בקצרה, לסמוך על השוק שיידע לעשות טוב יותר ויעיל יותר.
התאוריה השנייה, לעומת זאת, קובעת את ההפך הגמור: הגדלת המעורבות, הרחבת ההשקעות הציבוריות, הרחבת הגירעון לטובת השקעת כספים במשק, שבתמורה ייצרו צמיחה ועוד. הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס, שעל שמו השיטה, גם טען שחיסכון ממשלתי בכלל מגביר את המיתון.
מחקרים פורצי דרך מבחינת היקף הנתונים והיקף הפרסום שלהם, שנערכו בשנים האחרונות, מלמדים רבות על השפעת התאוריה הניאו-ליברלית, שביידן קורא עליה תיגר. באמריקה כבר קוראים לזה "ביידונומיקס, בין היתר כקונטרה לגרסה הניאו-ליברלית ששלטה באמריקה "רייגנומיקס", על שם הנשיא רייגן.
הגרפים הבאים מציגים את הכלכלה האמריקאית מהזוויות האלה בקונטקסט של השאיפה של הממשל הנוכחי לחלק מחדש את הקלפים לציבור האמריקאי, ולהקטין את חלקה של מכונת המזל, שקובעת את עתידן של אוכלוסיות נרחבות, על בסיס תנאיי הפתיחה שהן נולדו איתם.
הקצנה בפערים בחלוקת הכנסות
לפי פרסום של המכון למדיניות כלכלית (Economic Policy Institute - EPI) מדצמבר האחרון, בין 1979 ל־2019 המשכורות של האמריקאים מתשעת העשירונים התחתונים (90% מהציבור) עלו ב-26% בלבד. באותם 40 שנה, המאיון העליון ראה עלייה של 160% בגובה השכר והאלפיון העליון - 345% בממוצע.
עוד עולה מהמחקר כי בעוד ש-90% התחתונים הכניסו לכיסם 69.8% מכלל הרווחים בארה"ב בשנת 1979, חלקם היחסי ירד ל־60.9% בשנת 2019. לעומת זאת המאיון העליון (ה־1%) כמעט הכפיל את חלקו ברווחים מ־7.3% ב־1979 ל־13.2% ב־2019. ואולם, צמיחת הרווחים באלפיון העליון (0.1%) הייתה המניע העיקרי של צמיחת הרווח - הם יותר מאשר שילשו את שיעור הרווח שלהם מ־1.6% בשנת 1979 ל־5% ב־2019.
כתוצאה מחלוקה זו ארה"ב הפכה למדינה עם חוסר השוויון החמור ביותר בעולם המפותח. בשנת 2020, כך גילה מכון המחקר של קרדיט סוויס ביוני האחרון, כמות האמריקאים עם "ערך נטו גבוה במיוחד" - הון שעולה על 30 מיליון דולר - גדלה ב-21.3 אלף איש. באף מדינה אחרת בעולם לא התווספו אפילו עשרת אלפים עשירים כאלה.
העושר לא מחלחל למטה
כשמסתכלים על ממוצעים פשוטים, ארה"ב עשויה להיראות כמו גן עדן. אם נחלק את סך ההון בארה"ב בכמות האזרחים הבגירים בה, נראה שלאמריקאי "הממוצע" הון של 505 אלף דולר. רק בשווייץ יש ממוצע גבוה יותר. אבל "ממוצע" יכול להיות ביטוי מטעה, במיוחד במקומות שבהם ההון מרוכז מאוד. בחברה בת 10 אנשים שבה לאדם אחד יש 5 מיליון דולר ולכל השאר אין כלום, ההון ה"ממוצע" של כל אחד מהם יהיה חצי מיליון דולר.
יש אפשרות מתמטית נוספת לחשב את ההון באופן שמלמד יותר טוב על המצב הריאלי במשק - ההון החציוני. כלומר חישוב של ההון של האמריקאי הטיפוסי ביותר, שמחזיק יותר הון ממחצית האוכלוסייה האמריקאית ופחות מהמחצית השנייה. בשנה שעברה, כך על פי מכון המחקר של קרדיט סוויס - ההון החציוני של האמריקאים עמד על 79 אלף דולר - בערך שישית מה"ממוצע" של 505 אלף דולר.
לשם השוואה, במדינות מפותחות ושוויוניות יותר הניגוד בין הון אישי "ממוצע" ל"טיפוסי ביותר" לא מתקרב אפילו לפער הזה. בבלגיה, למשל, האזרח הבגיר הממוצע מחזיק כ־351 אלף דולר, הרבה פחות מהממוצע של ארה"ב, אבל לבלגי החציוני יש 230 אלף דולר, כמעט פי שלושה ממה שיש לאמריקאי החציוני. ובישראל? ההון הממוצע ב־2019 על פי קרדיט סוויס עמד על 196.6 אלף דולר וההון החציוני על קצת יותר מ־58 אלף דולר.
נתונים כאלה אמורים להותיר את תומכי הניו־ליברליזם, שדיברו במשך שנים בחום על כלכלת "החלחול" (Trickle-down economy) לכל הפחות במבוכה. מדיניות "טריקל דאון" בגדול גורסת שצריך לתת לעשירים ולחברות להתנהל עם כמה שפחות הפרעות חיצוניות־ממשלתיות, ובקטן אומרת שצריך לקצץ את המסים לעשירים, להסיר את הרגולציות מעל החברות וכמובן להקטין למינימום את ההוצאות הממשלתיות (ואת הממשלות בכלל). כך יישאר להם יותר כסף ביד שיאפשר להם להעביר אותו "למטה", לעובדים.
אלא שהחלחול המיוחל, כך מלמדים הנתונים, נעצרו כנראה למעלה במפגש של התיאוריה עם "התאווה לצבור עוד ועוד הון". במקום שהחלחול יעשיר את כולם הוא הביא להגדלת ריכוז ההון האמריקאי בידי מעטים.
נצנוצו של "הנשיא האפור"
לאורך השנים עלתה לא מעט ביקורת נגד האידאולוגיה הניאו־ליברלית מצד האגפים השמאליים, אך היא המשיכה למשל בכיפה ללא הפרעה. זאת, ללא קשר למפלגה ממנה הגיעה הנשיא - מרונלד רייגן הרפובליקאי, דרך ביל קלינטון הדמוקרט, ועד ג'ורג' בוש האב והבן הרפובליקאים וברק אובמה הדמוקרטי. אך כל זה משתנה כעת.
דווקא, הנשיא שציפו ממנו הכי מעט, מתיימר לעשות בינתיים הכי הרבה וללכת הכי רחוק מכל קודמיו בכל הנוגע לחלוקת העושר בארה"ב, הפערים החברתיים, יחסים בין־גזעיים, ריכוזיות יתר ומונופוליזציה, כולל עלייה על הבליסטראות מול החברות הגדולות ביותר כמו אמזון, פייסבוק ואחרות.
לתדהמת נציגי האגף הפרוגרסיבי במפלגתו, העלה ביידן בתוך חמישה חודשים שלוש תוכניות כלכליות דרמטיות - סיוע לנפגעי הקורונה, תשתיות וסיוע למשפחות אמריקאיות - בהיקף של טריליוני דולר, הרבה מעבר לציפיות של כל מי שקיווה למשהו יותר מאשר "רק לנצח את טראמפ בקלפי". הרי אחת הסיבות המרכזיות שבגללה ביידן נבחר לנציג המפלגה הדמוקרטית הייתה "השעמום" ו"הפיהוקים", שהוא פיזר סביבו, או במלים האחרות היותו ההפך מדונלד טראמפ. הוא היה התגלמות האפרוריות של הפוליטיקה האמריקאית - נציג מחמת מיאוס במתמודד של המפלגה הרפובליקאית.
אולי זה הגיל המבוגר (78) ואולי זה הרצון להשאיר חותם היסטורי, כך או כך ביידן נראה כמי שרץ נגד הזמן בניסיון להספיק כמה שיותר - ובלי לפחד מהכוחות הגדולים שמשמנים את גלגלי אמריקה התאגידית והפוליטית, שלעתים קרובות מדי גם מחזיקים בהגה, במוט ההילוכים ובמוזיקה.
"בזמן שמיליוני אמריקאים איבדו את מקום עבודתם בשנה שעברה, האחוז העליון של האמריקאים העשירים ביותר, המאיון העליון, ראה את השווי הנקי שלהם גדל ב-4 טריליון דולר. זה רק מלמד כמה הכלכלה שלנו מעוותת ולא הוגנת", אמר ביידן לפני שלושה חודשים כשהציג את תוכנית התשתיות והוסיף כי, "הגיע הזמן לבנות את הכלכלה שלנו מלמטה למעלה ומהאמצע החוצה. לא מלמעלה למטה, כי זה לא עבד עד כה טוב במיוחד. כי וול סטריט לא בנתה את המדינה הזו. אתם, מעמד הביניים הנהדר, בניתם את המדינה הזו. ואיגודים מקצועיים בנו את מעמד הביניים. הפעם, כשנבנה מחדש את מעמד הביניים, ניקח איתנו את כולם. לא משנה הרקע שלכם, הצבע שלכם, הדת שלכם - כולם יכולים לבוא".
תמיכה בהעלאת מסים
הצורך במימון ההשקעות הציבוריות הענקיות שביידן בונה עליהן בהיקף של כ־6 טריליון דולר, יצר פתח לרפורמות מס. על פי ארגון "אמריקאים למען מיסוי הוגן", ב־12 סקרים שנערכו באחרונה נמצא כי 60%-65% מהאמריקאים תומכים ברפורמות המס שביידן מציע, שכוללות הגדלת המס שמשלמים עשירי אמריקה וכן העלאת מס החברות, שנועדו לממן את התוכניות היקרות של הנשיא.
בהתבסס על נתוני השנים האחרונות, זה נראה ודאי כי ללא שינויים קיצוניים בתקנות המס, אלה שנמצאים למעלה ימשיכו לצבור כמויות מופרכות של הון וכוח בזמן שהרוב המוחלט של הציבור כולל התשתיות הפיזיות והאנושיות שעליהן הוא נשען מדי יום ביומו ימשיכו לקרוס בעוד שהאמריקאים בעלי הכנסה נמוכה, בדגש על הלא־לבנים מתוכם, יישארו מאחור.
ביידן מבקש להעלות את שיעור המס על רווחי הון מ־37% ל־39.6%, כפי שהיה לפני קיצוצי המס של הרפובליקאים משנת 2017. יש לגישה הזו אחיזה בהיסטוריה של ארה"ב: כששיעורי המס לעשירים היו גבוהים בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, שיעור ההכנסה מסך ההכנסה הלאומית שזרמה לאלפיון העליון ירדה באופן משמעותי.
אך כשקובעי המדיניות שוב קיצצו מסים, החל משנות ה־60 וביתר שאת בשנות ה־80, הרווחים של העשירים ביותר טסו וחוסר השוויון זינק חזרה עימם. על פי פרופ' עמנואל סאאז, האלפיון העליון בארה"ב הכניס לכיסו 10.84% מכלל ההכנסה בארה"ב ב־2018, רמה שלא נראתה מאז 1929.
בניגוד לטענה של מתנגדי העלאות מסים, התמ"ג הריאלי בארה"ב (מותאם לשינויי המחירים) גדל בשנות ה־50 וה־60 יותר מהר מאשר ברוב העשורים האחרונים. העשור הבא אחר כך שהיה בו שיעור הצמיחה הגדול ביותר היה שנות ה־90, לאחר שהקונגרס חוקק העלאות מסים מתונות לעשירים.
הבדל המיסוי בין שכר להון
בארה"ב חוסר שוויון בהיקף ההון אפילו חמור יותר מאשר חוסר השוויון בהכנסות, וההקטנה של שיעור מס ההכנסה לעשירים ביותר הייתה גורם מפתח לכך. על פי ניתוח של המכון למחקרי מדיניות של נתונים שנאספו על ידי הכלכלנים סאאז וגבריאל זוקמן, נתח המס ששילם האלפיון העליון מכלל ההכנסות ממס למדינה ב־2018, היה רק מעט יותר גבוה מאשר ב־1962 - למרות שהנתח שלהם בכלל ההון במדינה גדל פי שלושה.
לעומת זאת, ה־50% התחתונים ראו את חלקם בהון בארה"ב יורד ביותר מחצי באותה תקופה. שיעור המס השולי העליון בשנת 1962 היה 91%, לעומת 37% בשנת 2018.
מדוע העשירים משלמים נתח כל כך קטן מכלל המסים בארה"ב ביחס להון העצום שלהם? מעבר ליכולתם להסתיר את כספם מרשויות המס, נהנים העשירים מהיחס המועדף שחוקי המס נותנים להכנסה מהשקעות על פני הכנסות משכר.
נכון להיום, שיעור המס השולי המקסימלי שמשלמים אמריקאים עשירים הוא 37%, ושיעור המס המקסימלי על רווחי הון לטווח ארוך עומד רק על 20%. כמו כן, ככל שקבוצת הכנסה אמריקאית ממוקמת גבוה יותר, כך גדל נתח ההכנסה שלה מהשקעות ולא משכר. לעומתם, אלה שאינם בין "המגה־עשירים" מקבלים את רוב ההכנסה שלהם ממשכורות ושכר.
בנוסף, העשירים ביותר בארה"ב גם מנצלים פרצות מס, חברות מעטפת, שלדים בורסאים, קרנות ושיטות מתוחכמות אחרות להגן על הנכסים שלהם ממיסוי.
כל השיטות הללו הן כמובן חוקיות לגמרי, ולגמרי לא במקרה. הכוח העצום של האוליגרכיות הכלכליות, חברות הענק והמוגולים (mogul) - אילי ההון - הוא אדיר ובעל השפעה מאגית כמעט בתקופות מסוימות במסדרונות השלטון. בטח ובטח בשיטה האמריקאית, שבה חברי בית הנבחרים והסנאט צריכים לגייס כסף לבחירתם האישית.
דבר זה הביא להאצה בריכוז ההון והכוח־הנצבר בידי קומץ אנשים ולשימור של מספר מועט של שושלות אוליגרכיות, שהונם הלך וגדל בעוד שנתח העושר שבידי ה־90% התחתונים הלך וקטן. על פי המחקר של המכון למחקרי מדיניות, 50 השושלות המשפחתיות העשירות ביותר בארה"ב החזיקו 1.2 טריליון דולר בנכסים ב־2020. לשם ההשוואה, המחצית התחתונה של כל משקי הבית בארה"ב - כ־65 מיליון מהם - מחזיקים הון שהוא רק כפול מזה, 2.5 טריליון דולר.
חמש המשפחות העשירות ביותר בארה"ב (משפחות וולטון, קוך, מארס, לאודר וקארגיל־מקמילן) ראו את הונן גדל באופן חציוני ב־2,484% בין 1983 ל־2020.
גם מס חברות על הכוונת
בחזרה לביידן. התוכנית של הנשיא להעלאת המיסוי על עשירים נועדו לסגור את הפרצה בנוגע לרווחי ההון הללו על ידי אילוץ האמריקאים שמרוויחים יותר ממיליון דולר בשנה לשלם את אותו שיעור מס על מכירת מניות ונכסים אחרים, ששאר הציבור משלם על הכנסה משכר.
"אין לי שום בעיה עם מיליונרים ומיליארדרים. אני מאמין בקפיטליזם האמריקאי. אני רוצה שכולם יצליחו אבל הנה העניין, ברגע זה זוג ממעמד הביניים, כבאי או מורה עם שני ילדים, שמרוויחים ביחד 110-120 אלף דולר בשנה, משלמים 22 סנט על כל דולר נוסף שהם מרוויחים במס פדרלי. אבל תאגיד בינלאומי שמקים מפעל מחוץ לגבולות ארה"ב ומעביר לכאן את הסחורה שלהם, לא משלם כלום... אנחנו נעלה את המסים שלהם ל־28%", הבהיר ביידן באפריל והוסיף הרגעה לאמריקאים מהמעמד הבינוני ומטה שצפו בנאום: "אף אמריקאי או אמריקאית שמרוויחים פחות מ-400 אלף דולר בשנה לא ישלם יותר מס ממה שהוא משלם כיום". המטרה של ביידן הייתה ברורה.
העשירים בארה"ב גם הרוויחו המון מהפחתות במס החברות, שירד משיא של 52.8% בשנות ה־60 ל־21% במסגרת רפורמת המס של טראמפ ב-2017. בניגוד לתאוריית החלחול שעימה פתחנו, הרווחים ממס החברות הנמוך זרמו בעיקר לאמריקאים בעלי ההכנסה הגבוהה בשל ההחזקות שלהם במניות.
נתוני הפדרל ריזרב מצביעים על כך שבידי המאיון העליון יותר ממחצית מכל המניות וקרנות הגמל. ה־90% התחתונים לעומת זאת מחזיקים ב־11% בלבד מנכסים אלה. מנהלים עשירים בחברות, שמקבלים את רוב השכר שלהם בצורת תשלום המבוסס על מניות, מרוויחים גם הם.
אם לא די בכך, שיעור מס ההכנסה הפדרלי מתאגידים מתוך כלל התקבולים ירד מ־32.1% ב־1952 ל־6.6% בלבד ב־2019 - כך על פי נתוני "המשרד הפדרלי לניהול ותקציב".
ככל שמחויבויות מס החברות ירדו, עלה שכר המנכ"לים. על פי נתוני המשרד הפדרלי לניהול ותקציב, כשתקבולי מס חברות הגיעו ל־21.8% מכל ההכנסות הפדרליות ב־1965, הפער החציוני בין שכר מנכ"ל לשכר של עובד היה 1:21. ב־2019 היחס בין השכר הממוצע בחברה לבין המנכ"ל כבר גדל ל־1:320.
כמובן, שיש חברות שבהן היחס הוא גדול הרבה יותר. כך לדגמה גוגל שהמנכ"ל שלה, סונדאר פיצ'אי, הרוויח פי 1,085 מהעובד הממוצע ב־2019, אז השכר שלו עמד על 280 מיליון דולר, על פי דוח של עמותת As You Sow, שפורסם השנה.
המתנגדים להעלאת מס החברות בארה"ב לעתים קרובות מצביעים על שיעורי מס נמוכים יותר בכלכלות גדולות אחרות. אלא ש"חורים" בחוקי המס של ארה"ב הורידו את המס בפועל שחברות משלמות לרשות מס ההכנסה. כך, המכון למיסוי ולמדיניות כלכלית גילה ש־55 חברות גדולות ורווחיות שילמו אפס מס הכנסה ב־2020 בגלל הפרצות האלה.
עוד עולה כי ההכנסה הריאלית בארה"ב מתקבולי מס מתאגידים נמוכה יותר מאשר בכל מדינה אחרת ב־G7. לעומת זאת, שכר המנכ"ל הממוצע בחברות גדולות אמריקאיות הוא גבוה לאין שיעור לעומת המקבילים להם במדינות אחרות, על פי ניתוח של חברת הייעוץ והדאטה הבריטית,Willis Towers Watson.
כלכלנים רבים כבר מסכימים שקובעי המדיניות לא צריכים לקשור ידיהם בדרישה שכל דולר שיוצא יאוזן בהכנסה, בייחוד בהתחשב ביתרונות העצומים לטווח ארוך של השקעות בבריאות , חינוך ושינוי האקלים. אבל יהיה לחץ לשלם על חלק ניכר מההוצאה החדש, וסך כל השינויים במס חברות שמציע ביידן, כולל מס חברות עולמי מינימלי וסגירה של פרצות אחרות, ייצרו על פי הערכות כ-2.2 טריליון דולר.
כדי לממש תוכניות בסדר גודל כזה יש צורך בשבירת פרדיגמות ישנות ובזעזוע של חלק מעמודי התווך של האתוס הקפיטליסטי האמריקאי כפי שהתעצב בעשורים האחרונים וקיבל ביטוי בסרט "וול סטריט" של אוליבר סטון משנת 1987, בשלהי כהונתם של תאצ‘ר ורייגן.
"חמדנות - באין מילה טובה יותר - היא דבר טוב. חמדנות היא דבר נכון. היא עובדת. חמדנות משקפת את תמצית רוח האבולוציה . חמדנות בכל צורותיה - תאווה לחיים , לכסף, לאהבה, לידע - התוותה את הזינוק כלפי מעלה של האנושות, וחמדנות תציל את התאגיד הלא-מתפקד הקרוי ארה"ב", אומר סוחר־העל גורדון גקו, מייצגו של הקפיטליזם האולטימטיבי. היום קוראים לו "קפיטליזם חזירי".
ביידן אינו סוציאליסט ואין חשש שיחבוש מחר כובע של צ‘ה גווארה ' אבל לצד צפירות הרגעה כמו "אני קפיטליסט גאה", הוא טרח השבוע לומר את המשפט הבא: "40 השנה אחרי תחילת הניסוי שבמהלכו אפשרנו לתאגידים לצבור יותר ויותר כוח, אני מאמין שהניסוי נכשל... קפיטליזם ללא תחרות אינו קפיטליזם, אלא ניצול".
התבטאויות מסוג זה שהפוכות ב־180 מעלות לאלה של רוח הקפיטליזם של גורדון גקו, מלוות את כל תוכניות הנשיא, שמנסה "להכשיר את הלבבות" למהפך גדול, שבשאיפה יחזיר את האמריקאים למסלול ויציל את אמריקה מעצמה.
ביידן איננו סוציאליסט ואין חשש שילבש מחר את הכובע של צ'ה גווארה, אבל לצד התחייבויות כמו "אני קפיטליסט גאה" ביידן טרח בסוף השבוע האחרון לומר משפט שרק לפני כמה שנים היה נחשב לכפירה: "40 השנה לאחר תחילת הניסוי שבמהלכו אפשרנו לתאגידים לצבור יותר ויותר כוח... אני מאמין שהניסוי נכשל... קפיטליזם ללא תחרות אינו קפיטליזם, אלא ניצול". משפטים אלהף שחלקם נשמעים לעתים מליציים מדי, מלווים עקב בצד אגודל את התוכניות של ביידן כאילו הוא מנסה להכשיר את הלבבות למהפך הגדול כדי להחזיר את האמריקאים למסלול ולהציל את אמריקה מעצמה.