פאינה קירשנבאום בבית המשפט / צילום: כדיה לוי
גזר הדין החמור שהשית בית המשפט על סגנית שר הפנים לשעבר פאינה קירשנבאום, שהורשעה בקבלת שוחד, מהווה אקורד סיום חשוב לאחת מפרשות השחיתות הגדולות בתולדות מדינת ישראל. אולם למרות הדיון הציבורי הרחב בפרשה, נראה כי הלקחים שיש להפיק ממנה לא נלמדו.
אחד ממוקדי הפרשה המעניינים הוא מערכת היחסים שבין השלטון המרכזי לשלטון המקומי: חמישה ראשי רשויות שונים היו חשודים בעבירות פליליות במסגרת הפרשה, מתוכם שניים התפטרו מתפקידם והפכו לעדי מדינה, ואחד נוסף הורשע. בנוסף להם, הורשעו פקידים בכירים בשלטון המקומי, בהם גזבר ומנהל חברה כלכלית. זאת, כשדפוס הפעולה המרכזי המצטייר מקריאת חומרי הפרשה הוא שגורמים בישראל ביתנו שנשאו בתפקידים בממשלה, ובראשם סגנית שר הפנים פאינה קירשנבאום, התנו העברת כספי תמיכות ממשלתיות אל רשויות מקומיות בקבלת תמורה - שהם ומקורביהם יקבלו מהרשויות אחוז מסוים מהסכום המועבר, או שראשי הרשויות ימנו לתפקידים ציבוריים אנשים המקורבים אליהם.
ברור שאנשי ישראל ביתנו הפיקו מהפרשיות הללו טובות הנאה אישיות, אך ראשי הרשויות כלל לא נהנו מהכספים באופן ישיר. אז מדוע הם פעלו כך? התשובה נעוצה במבנה התקציב של השלטון המקומי בישראל.
ההעברות התקציביות לרשויות מושפעות משיקולים פוליטיים
על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2019 עמד התקצוב הממשלתי לרשויות המקומיות על 37 מיליארד שקל. חלק ניכר ממנו אומנם ניתן על בסיס קריטריונים קשיחים וקבועים, אך ישנם חלקים לא מבוטלים של תקציבים שלפוליטיקה הארצית יש שליטה גבוהה עליהם.
מחקר מקיף שערך בשנת 2014 עמיר שוסטר, ניתח את ההעברות התקציביות של משרד הפנים לרשויות המקומיות, ומצא כי הן הושפעו באופן ברור משיקולים פוליטיים. מהמחקר עלה כי שרי הפנים תיעלו מענקים לרשויות המקומיות שבהן התמיכה במפלגת שר הפנים הייתה גבוהה ביחס לרשויות אחרות.
התלות המשמעותית של ראשי הרשויות המקומיות בתקציבי הממשלה מחייבת אותם לא פעם להיענות לגחמות שונות המגיעות מלמעלה. "פרשת ישראל ביתנו" היא מקרה קיצוני במיוחד שבו גורמים בממשלה דרשו מראשי רשויות מתן שוחד, והללו נאלצו לשתף פעולה עם שיטות הפעולה הנלוזות הללו כדי לזכות בכספי התקצוב הממשלתי, תוך הפעלת לחצים כבדים ומתמשכים עליהם.
מנכ"ל החברה לפיתוח השומרון, חיים בן שושן, תיאר במסגרת עדותו במשטרה את מסכת הלחצים שהופעלו על ראש המועצה האזורית שומרון, גרשון מסיקה: "הייתי שומע את גרשון מדבר בטלפון עם פאינה ורועד ממנה פחד מוות". העובדה שראשי הרשויות לא יזמו את מעשי השחיתות, ובמידה מסוימת אף נקלעו אליהם בחוסר רצון מוחלט רק בשל החששות מגורמי הממשל, היא ככל הנראה גם הסיבה לכך שהפרקליטות בחרה לחתום עם שניים מהם על הסכם עד מדינה ולפטור אותם מהעמדה לדין.
זו הסיבה שבגללה נלחמים על המשרד לפיתוח הנגב והגליל
החשיבות הפוליטית הגבוהה שרואים השרים בתקציבים המועברים לרשויות המקומיות באה לידי ביטוי גם במאבקים שנוצרו בשנים האחרונות על משרדים זניחים לכאורה, אך כאלה שיש בהם היקפים גבוהים של תקצוב לרשויות שאינו מוגדר מראש בחקיקה. דוגמה אחת לכך היא המשרד לפיתוח הנגב והגליל, החולש על תקציבים גדולים המנותבים לרשויות המקומיות לפי החלטת המשרד ולא בכפוף לחקיקה.
השאיפה לנצל את התקצוב הממשלתי לצבירת כוח בזירה המקומית ידועה בזירה הפוליטית, אף שברור שבדרך-כלל לא מדובר בשחיתות ישירה וברורה אלא בדרכים אפורות בהרבה. פוליטיקאי "חכם", לשיטתם, יודע להבהיר לגורמים בשלטון המקומי מהם הדברים ומיהם האנשים שאת קידומם הוא רואה בעין יפה, ואף יכול לתגמל עבורם, מבלי לומר זאת במפורש, ובוודאי שלא תוך התניית העברת תקציבים בביצועם.
הלקח המבני שחשוב להפיק מהפרשה העגומה והמסועפת הזו הוא הצורך בצמצום המעורבות הממשלתית והפוליטית בתקצוב הרשויות המקומיות וכן בהגדלת היקף התקציב הממשלתי המועבר לרשויות המקומיות על בסיס מענקים מוגדרים ושקופים. מלבד ניתוק התלות של הרשויות המקומיות בגחמות פוליטיות משתנות וזמניות, מהלך מסוג זה יתרום גם לחיזוק האוטונומיה הפיננסית של הרשויות. כך הן יוכלו לנווט את התקציב לצרכים הספציפיים של התושבים, ולא בהתאם לצרכים שנקבעו באופן גורף על-ידי אנשי השלטון המרכזי.
רבים נוהגים לדבר על הצורך בפיקוח ממשלתי על תקציבי הרשויות המקומיות בשל החששות משחיתות, אך "פרשת ישראל ביתנו" מלמדת אותנו שבמקרים רבים, דווקא המעורבות הממשלתית עצמה היא מחולל השחיתות.
הכותב הוא ראש פרויקט שלטון מקומי במכון הישראלי לדמוקרטיה