הטענה שכל ליברל שולל זכויות קולקטיביות היא שגויה ומוגזמת

הישג אחד לפחות יש לזקוף לזכותו של אבישי בן חיים. הוויכוח על טיעוניו מגשר בין אולפני החדשות, הפיד הפוליטי בטוויטר, שיח הקפיטריה בבניין גילמן בתל אביב ומפגשי הזום של הפורום הישראלי למשפט וחירות. במסגרת השיח ההטרוגני הזה טענו לאחרונה אריאל ויטמן ושגיא ברמק בגלובס ש"התפיסה הקולקטיביסטית... בהובלת אבישי בן חיים, מהווה שלילה של כל מה שהימין הליברלי מאמין בו". יתכן שהם ביקשו בעיקר להתנגד לטענה שנתניהו הוא עמוד הענן של הימין הישראלי, אבל אגב כך הם רעננו שוב את הדיון בהצדקות של זכויות קולקטיביות, לשמחת המתעניינים בפילוסופיה פוליטית.

אכן, הליברליזם הקלאסי, לפחות במתכונת שבו התגבש עד מחצית המאה העשרים, התכחש על-פי-רוב לזכויות קולקטיביות. בעקבות הכלכלן האוסטרי פרדריך האייק, יש מתומכיו בני זמננו החושדים בעצם הטיעון לזכויות קולקטיביות בקרבה ל"סוציאליזם" או ב"פגיעה בחירות". לשיטתם, היות שבני אדם הם מטיבם סוכני פעולה אינדיבידואלים, רציונליים לעילא ולעילא ונפרדים זה מזה, זכויותיהם צריכות לנבוע אך ורק מחישוב מצרפי של העדפות פרטיות.

חוקים ראויים הם לעולם מופשטים ואוניברסליים, מתמקדים בפרוצדורה של קבלת החלטות ומגלים ניטרליות באשר למימושם של צרכים, איזון אינטרסים או בחירה שבין סגנונות חיים והעדפות ערכיות. ממילא, ליברלים מסורתיים (בדומה לליברטריאנים כמו הפילוסוף רוברט נוזיק) שוללים את הלגיטימיות של מדינת לאום, את הסברה שיש זכות למיעוט תרבותי להגן על ייחודו או שלבני אוכלוסיות שקופחו בעבר מוקנית זכות לתמיכה במוביליות החברתית הקולקטיבית שלהם.

ועם זאת, גם בתוך מסורת החשיבה הליברלית, הרחק מהשקפות קהילתניות או מההשקפות הנאו-מרקסיסטיות של גראמשי, שאבישי בן חיים נסמך עליהם, נשמעו טיעונים חזקים, המאפשרים לראות בקולקטיבים (כגון: העם היהודי, צאצאי העבדים האפריקאים, הנשים וכדומה) נושאי זכויות בפני עצמם.

טיעון מרכזי, שנוסח על ידי וויל קימליקה, נסמך על הזכות לתרבות על נגזרותיה, לרבות הזכות ללשון, הזכות לדת ועוד. הזכות לתרבות נובעת מן הזכות לחירות, משום שחירות איננה מלאה בהיעדר השתייכות תרבותית. האוטונומיה של הפרט איננה מתמצית ביכולתו לנהוג כרצונו בגפו, משום שהוא יצור חברתי מטבעו ומימוש יכולותיו וצרכיו מותנה בקיומה של קבוצת אנשים החולקים עמו לשון, מאגר זיכרונות, נראטיבים, ערכים, הרגלי פעולה ולעתים אף נכסים חומריים. היות שההשתייכות התרבותית היא ציר-יסוד באוטונומיה של הפרט, והיות שנושאי התרבות הם קבוצות בני אדם ולא פרטים, יש להעניק לקבוצות הגנה נפרדת, שנועדה לשרת אותם צרכים של פרטים, שהם חסרי משמעות מחוץ להקשר קבוצתי.

ההיגיון של קו מחשבה זה דומה להגיון המתיר למדינות (ליברליות) להתערב בתחרות מסחרית. לכאורה, על סמך הנחות ליברליות מסורתיות, אין סיבה שהמדינה תתערב במעמדו המונופוליסטי של יצרן חזק. די לנו בכך שצרכנים פרטיים חופשיים לרכוש כל מוצר אם ורק אם הם מעוניינים בכך, ואיננו אמורים להגן על יצרנים מסוימים או על קבוצות צרכנים בעלי טעם ייחודי. אלא שבהינתן שעלות הייצור הקבועה מאפשרת מגוון מוצרים מוגבל, חירותו של הצרכן הפרטי היא מדומה, משום שהיא תלויה בכך שיימצאו קבוצה חזקה מספיק של צרכנים דומים לו וכן יצרן שעלות הייצור הקבועה לא תוציא אותו מן השוק. במוצרים המצריכים מטיבם קבוצות גדולות של אנשים כתנאי לעצם קיומם (כגון, מנוע חיפוש באינטרנט או רשת חברתית) כמעט אין משמעות לחירותו של הצרכן האינדיבידואלי לבחור את המוצר, ולכן ברור שהמדינה אמורה להגן על יצרנים קטנים ולהגביל את המונופולים החזקים. שפות ותרבויות דומות מאד למנועי חיפוש ולרשת חברתית: גם בהן יש צורך להגן מפני כוחה המונופוליסטי הכופה של השפה האנגלית, למשל, או של תרבות המערב על סמליה וערכיה.

זהו שורש זכותם הקולקטיבית של דוברי צרפתית, למשל, להתגונן מפני האנגליפיקציה של התרבות העולמית והוא לוז התביעה ל"צדק לשוני" (שהובעה אמנם על ידי הפילוסוף הבלגי הבלתי-ליברלי, פיליפה ון פרייס). זהו גם מקור זכותם של יהודים להתגדר בדלת אמות של בית לאומי לעמם, ולא במרחב חופשי המשרת את כל אזרחיו ללא הבחנה. אותו נימוק גם מאפשר לנמק את טענתו העקרונית של אבישי בן חיים לקיום זכות קולקטיבית להתגוננות מפני האימפריאליזם התרבותי של התרבות הדומיננטית, מבלי להשתמש בתפיסות ניאו-מרקסיסטיות של "הגמוניה".

כמובן, מדובר בהוכחת היתכנות בלבד. הלגיטימיות של שיח הזהות מנקודת ראות ליברלית איננה הופכת כל טענה הנסמכת על זהות למשכנעת, אולם הטיעון ש״כל ליברל חייב להתנגד לתפיסה זאת״ היא מוגזמת.

הכותב הוא רקטור המרכז האקדמי פרס