רומן זדורוב. משלם את המחיר / צילום: דודי ועקנין
כאשר פרקליט המדינה הודיע כי הוא החליט להעמיד לדין בשנית את רומן זדורוב בגין רצח הנערה תאיר ראדה, הלסת שלי לא נשמטה. מהיכרות רבת-שנים עם הפרקליטות, שבשורותיה עובדים כמה מעורכי-הדין המבריקים ביותר בישראל - כולל פרקליט המדינה עצמו - כבר למדתי שלא לצפות מהגוף הזה להודות בטעויותיו, אפילו לא כשבית המשפט העליון מציב לו תמרור אזהרה ברור וגדול לנגד עיניו.
השבוע הודיעה הפרקליטות כי לאחר שבחנה מחדש את הראיות בתיק הרצח שאירע ב-2006, היא הגיעה למסקנה כי קיים סיכוי סביר להשיג הרשעה נוספת של זדורוב ברצח. כל זאת, חרף הניתוח החריף והמעמיק שבצע המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט חנן מלצר, שקבע כי יש לערוך לזדורוב משפט חוזר; ולמרות שבמסגרת פסק דינו העלה מלצר מספר תהיות כבדות-משקל באשר לשאלה האם באמת ניתן לקבוע כי זדורוב בצע את הרצח מעבר לכל ספק סביר, נוכח הראיות החדשות שהציג לו סנגורו של זדורוב.
כבר לפני מספר שנים הגעתי למסקנה, לאחר שבחנתי מקרוב את חומר הראיות בתיק, כי במקרה של זדורוב מתקיים ספק - ולטעמי הרבה מעבר לספק סביר - כי זדורוב הוא זה שביצע הרצח המתועב. לא בכדי, בסוף שנת 2016 הגשתי בין היתר בשמו של עד ההגנה במרכזי בתיק (בסיבובו הראשון) עתירה לבג"ץ, ובה דרשתי לפתוח מחדש את התיק.
בעתירה טענתי כי השוטרים שחקרו את התיק ביצעו מחדלים איומים הכוללים גם בידוי והשמדת ראיות. סברתי - ואני סבור כך גם היום - כי במדינה שבה 98% מהתיקים הפליליים מסתיימים בהרשעה, יש חובה מוסרית על כולנו לבחון באלף עיניים ובחרדת קודש את החומרים המוגשים לבית המשפט על-ידי הפרקליטות והמשטרה.
פסק דינו יוצא הדופן של מלצר, שהורה באופן חריג על עריכת משפט חוזר, מצטרף אל דעת המיעוט של שופט בית המשפט העליון לשעבר יורם דנציגר, שסבר בערעור על פסק הדין שבו הורשע זדורוב כי אין להרשיע אותו.
לכל אלה מתווספות נסיבות ומאורעות נדירים ומשונים שליוו את התיק מראשיתו: החל מהחוקרים ששיקרו לזדורוב כי מצאו ראיות חותכות לכך שהוא הרוצח, והובילו אותו למסור הודאה שיש להטיל בה ספק; דרך הראיות החדשות שנמצאו בזירה כמו טביעות הנעל שבוודאות אינה שייכת לזדורוב; התנהלות הפרקליטות סביב הסכין היפנית שנמצאה בזירה ומניעת עדותו של מנהל המכון לרפואה משפטית בקשר אליה; ועד להתנהלותו מעוררת המחלוקת של המדובב המשטרתי ששהה עם זדורוב בתא המעצר.
אין תיק פלילי, ודאי שלא תיק רצח, שמתנהל בצורה סטרילית במאת האחוזים. טעויות של חוקרים ופרקליטים הן עניין שבשגרה, ולא כל טעות היא בהכרח מחדל חמור. ולמרות זאת, בתיק זדורוב הצטברה מסה משמעותית של תקלות, שהתעלמות ממנה היא בבחינת טמינת הראש בחול.
אלא שלמרבה הצער, במרבית המקרים בפרקליטות תופסים את תפקידם באופן צר. התפיסה הבסיסית שם גורסת כי הודאה שלו בטעות או מתן קשב לסימני שאלה ותהיות מהותיות מעידים על חולשה. ניתן לראות זאת יום-יום בהליכים הפליליים המתנהלים ברחבי הארץ, בסירוב המתמשך של הפרקליטות לקבל ביקורת מבחוץ - ועכשיו גם בעניינו של זדורוב.
כעת נותר רק לקוות כי שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת לא ילכו שבי אחר התזה של הפרקליטות, ויעניקו את המשקל הראוי לשורת המחדלים שליוו את התיק מיומו הראשון. כשהם מצוידים בפסק דינו של מלצר, הם בהחלט יכולים לעשו זאת.
הכותב הוא עורך דין המתמחה בדין הפלילי