יאיר לפיד / צילום: שלומי יוסף
התבטאותו של שר החוץ ורה"מ החלופי יאיר לפיד בנאומו בנושא האנטישמיות עוררה הדים בציבוריות הישראלית. כפי הנראה, ללפיד לא היתה כוונה ליצור בדבריו קונספציה של אוניברסליות של מושג האנטישמיות, אולם יש מי שיכול לפרש אותם כך.
אוניברסליזציה של האנטישמיות מהווה פגיעה עמוקה במורשתו של העם היהודי לאור התלאות הקשות והרבות אשר ספג ואשר אותן שרד לאורך ההיסטוריה ויש בה כדי לרדד עת הישרדותו וקיומו של העם היהודי בארץ ישראל. לטעמי, אין מקום לתת לגיטימציה לפרשנות שכזו ויש להציב מולה תמרור אזהרה חד וברור.
לפיד צודק בכך שבבסיס האנטישמיות מושרשת גזענות ושנאת האחר והשונה. אולם, וכאן הדגש - יש להבחין אבחנה מהותית בין טיבה וממדיה של האנטישמיות עתיקת היומין לבין הגזענות על כל גווניה לאורך ההיסטוריה. ההבדל העיקרי הינו בכך שבעוד שבמרבית המכרעת של המקרים, גילויי הגזענות נולדו מתוך מאבק טריטוריאלי, לאומי, כלכלי או מעמדי באומה כלשהי, תכליתה של האנטישמיות היתה ועודנה - השמדת העם היהודי באופן החוצה גבולות ולאומים, ללא קשר ישיר לטריטוריה או מאבק פוליטי.
מקורות האנטישמיות לאורך ההיסטוריה מגוונים וזו התפתחה ושינתה במרוצת השנים את צורתה וביטוייה. נקודת הקיצון ההרסנית שלה באה לידי ביטוי בהשתלטותה של המפלגה הנאצית, שחרטה את האנטישמיות על דגלה של גרמניה ובאסון השואה שהסתיים ברציחתם של שישה מיליון יהודי אירופה. אך לאנטישמיות גילויים רבים, פחות קיצוניים בהיקפם ובממדיהם, הן קודמים והן מאוחרים יותר בציר הזמן, וזאת מאז המן הרשע, עבור בדמוניזציה של היהודים בנצרות תוך תיאורם כשותי דמם של ילדים ("הבשורה של יוחנן"), פרעות ת"ח ות"ט, וכלה בגילוייה המודרניים של האנטישמיות החדשה המתבטאים בשנאת ישראל ועוינות כלפיה, בהתייחסות המוטה לרעה מצד מוסדות האו"ם, ובקריאה להחרמתה הכלכלית מצידם של ארגוני ה-BDS.
האנטישמיות מצאה ביטוי מובהק גם בפרסומים רבים של סופרים והוגי דעות במדינות ערב השכנות, אשר עודדו את רעיון השמדתה של מדינת ישראל. דוגמא לכך הינה סדרת הטלוויזיה "פרש בלי סוס" שמומנה על ידי ארגון החיזבאללה, ואשר הוקרנה במצרים בשנת 2002. זו הסתמכה על הפרוטוקולים של זקני ציון, מסמך אנטישמי אשר הופץ בעידוד הכנסייה ב-1903, ושימש שנים לאחר מכן את התעמולה הנאצית, והמתאר תכנית זדונית של היהודים תאווי השררה והכוח להשתלט על העולם באופן תככני ומניפולטיבי.
האנטישמיות היא לא רק "תת ענף" של הגזענות
תהא צורתה של האנטישמיות הקלאסית או המודרנית אשר תהא, המכנה המשותף להם הוא אחד: שנאת היהודי per se באשר הוא ומתוקף זהותו, והשאיפה להכחיד את החיים היהודיים מעל פני האדמה.
האנטישמיות אינה אך תת ענף של הגזענות. במקרים רבים לאורך ההיסטוריה, ניתן למצוא בסיס "רציונלי" לשנאת האחר. כך למשל, בסיס הגזענות כלפי האפרו-אמריקנים בארה"ב, מקורו בצורך הכלכלי של מדינות הדרום להשתמש בכוח העבודה הזול של העבדות.
בסיס הגזענות של שבט ההוטו כלפי שבט הטוטסי הינו בהגמוניה הפוליטית ברואנדה. רצח העם בבלקן ומעשי הזוועה שנעשו בו, בסופו של יום, מקורם בסכסוך טריטוריאלי. אין ספק שבמקרים אלו ובמקרים אחרים לאורך ההיסטוריה, נעשו מעשים בלתי אנושיים. אין קץ לסבל ולדמעות שסכסוכים וביטויי גזענות אלה המיטו על קורבנותיהם, ובוודאי שכאבה של האם הקרואטית או האפרו אמריקאית אינו קטן מכאבה של האם היהודייה.
אולם האנטישמיות במהותה שונה מכל אלה במהותה ובממדיה. יש בה, באנטישמיות, שנאה ייחודית ופרטיקולרית, פונדמנטלית, מושרשת, עמוקה, הרסנית ועתיקת יומין כלפי העם היהודי ככזה, מעצם טיבו וטבעו, ורצון עז למחותו מעל הקרקע, ללא כל רקע "רציונלי" של סכסוך כזה או אחר, ובכך נבדלת האנטישמיות מגילויי גזענות אחרים.
מאז הקמת מדינת ישראל, ובייחוד לאחר מלחמת ששת הימים, חיצי השנאה והאיבה המושרשים הללו הופנו לעבר מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, המקבצת גלויות אל שטחה, וזאת הן על ידי ארצות ערב והן על ידי חלק מהעולם המתקרא נאור. אנטישמיות זו אינה אוניברסאלית אלא תופעה אינדיבידואלית ייחודית, הנשמרת ומועברת מדור לדור במשך אלפי שנים מלובה בלהבות של שנאה ושטיפות מח. היא משנה פניה וצורתה - אך מטרתה היא אחת ועקבית: חיסול החיים היהודיים והלאום היהודי מעל פני האדמה.
הצבת האנטישמיות במישור אחד לצידן של תופעות גזענות אחרות, חמורות ככל שתהיינה, אינה ממין העניין. חשוב מכך, אוניברסליזציה מסוג זה עלולה לגרום להשטחת ועמעום התכלית שלשמה הוקמה מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, והמסר לפיו לעולם, כל עוד היא קיימת, מדינת ישראל לא תאפשר התרחשותה של שואה נוספת. רק פרשנות כזו תאפשר לקורבנות האנטישמיות התמימים לנוח על משכבם לשלום.
הכותבת היא משפטנית בתחום הפלילי ובינ"ל ובעלת תואר מתקדם בביטחון ובדיפלומטיה