שירה ואבי, זוג צעיר, נשואים רק שלוש שנים, ויש להם תינוק קטן בן שנה. אבי כבר זמן רב מרגיש "לא מאושר" בנישואים, חנוק ומנוכר. הם ניסו ללכת לטיפול זוגי, אבל זה לא עזר. אבי פשוט מרגיש שזה לא זה. שירה מצידה לא רוצה להחזיק את אבי "בכוח", היא רואה בעצמה שאבי עצוב, וברור לה שאי-אפשר לרקוד טנגו לבד. כך הם הגיעו אליי לגישור, כשהם מבקשים לסיים את נישואיהם באופן יפה ומכובד. הם לא רצו לריב או להילחם, ושניהם הצהירו כי יעשו הכול כדי להגיע להסכם.
אולם למרות כל אלה, מרגע שהתחיל הגישור, אי-אפשר היה להתעלם מהפיל שבחדר. הוא היה נוכח לאורך כל הגישור, ואמר: "אבי, אם לא תסכים לדרישות של שירה, היא תמשוך אותך עכשיו שנים בבית הדין הרבני. אתה יודע שאין לך 'עילת גירושים' מוצדקת, אז קדימה, תתגמש". ואבי אכן שמע בקולו של הפיל והסכים לשלם סכום מזונות גבוה מאוד, ובלבד שהגירושים בהם הוא חפץ לא יעוכבו למשך שנים.
האם שירה היא סרבנית גט? ממש לא. היא הסכימה להתגרש, הסכימה להגיע לגישור ולהיפרד יפה, אבל הפיל, כאמור, עדיין היה שם - כפי שהוא נמצא כמעט בכל הליך גירושים, שבו יש צד אחד שיותר מעוניין בפרידה. אבי ושירה לא לבד, הם רק סיפור אחד מבין רבים שאינם נספרים סטטיסטית כמקרי סרבנות גט, ולמולם יש לתהות - האם לא נכון יותר להוציא את הפיל מהחדר?
בעיה המצדיקה פתרון
לאחרונה התפרסם קמפיין של ארגון "חותם" נגד הסכמי קדם-נישואים, שנועדו לצמצם את תופעת סרבנות הגט. בקמפיין נטען, בין היתר, כי מדובר בתופעה שולית ומזערית. עוד לפני שנתייחס להיקף התופעה במעגל המשני, במקרים דוגמת אלה של שירה ואבי, עולה השאלה האם במעגל הראשוני אכן מדובר בתופעה שולית של מקרי סרבנות גט? אם נדקדק במספרים המתפרסמים בדוחות של בתי הדין הרבניים, נגלה כי התופעה כוללת "רק" כמה מאות של מקרים מדי שנה.
וזאת אליבא דבתי הדין, שסופרים רק את המקרים בהם התקיימו דיונים במשך שנים וכבר ניתן בהם פסק דין לחיוב בגט (פסק דין אליו לוקח לעיתים שנים רבות להגיע). אז אפילו לשיטת הספירה של בתי הדין - האם מאות מקרים בשנה, של גברים ונשים הכלואים על-ידי בני זוגם, אינם מצדיקים מציאת פתרון? על משקל דומה, האם ארגון "חותם" קורא לבטל את הכתובה, שעליה חותם כל חתן תחת החופה, משום שרק מקרים בודדים בלבד מתוך הזוגות המתגרשים זוכים לממש אותה? אתן לכם להשלים לבד את התשובה.
להתנהל בהוגנות
דברים אלה אמורים מבלי שהתייחסנו להשפעה הרוחבית של עצם האפשרות לקיומה של סרבנות גט. בדומה לשירה, יש מאות ואלפי מתגרשים שיודעים איזה כוח נתון בידיהם - בעוד מולם עומדים מאות ואלפי מתגרשים, שכמו אלי, יודעים מה יקרה אם הצד השני יחליט להפעיל את הכוח שניתן בידיו. האם לא מוסרי יותר לנטרל מראש את האפשרות לעשות שימוש לא הוגן בכוח זה?
אשלים הפעם אני את התשובה - כן! הגיע הזמן להוציא את הפיל מהחדר. הגיעה העת לאפשר לזוגות שפניהם ללא ספק לגירושים, להתנהל בהוגנות ובכבוד, מבלי שחרב סרבנות הגט מרחפת מעל ראשם.
הכותבת היא עורכת דין וטוענת רבנית בארגון "'יד לאישה" מבית רשת אור תורה סטון, המייצג עגונות ומסורבות גט
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
