מהלך כזה שאינו מגובה בנהלי אבטחת מידע מחמירים הוא בגדר פרצה הקוראת לגנב / צילום: Shutterstock, oatawa
חלקנו אולי הספיקו לשכוח זאת בשל העובדה כי ב-3 השנים האחרונות לא עבר במליאת הכנסת תקציב מדינה, אבל כמיטב המסורת של כנסת ישראל - גם הצעת החוק של התקציב הקרוב כוללת טיוטה מעודכנת וגדושה של "חוק ההסדרים", אותו איגוד של תיקוני חקיקה בנושאים שונים שממשלות ישראל מקפידות להעביר יחד עם תקציב המדינה מזה כ-35 שנה. וגם הפעם, כולל חוק ההסדרים שורה ארוכה של רפורמות מרחיקות לכת שאולי לא מגיעות לכותרות הראשיות בהיותן חלק קטן ממארג חקיקתי ענף, אך בעלות השפעה מכרעת על חיינו.
וכך, מתחת לאף של מרביתנו, חוק ההסדרים כולל הפעם גם תיקון מרחיק לכת לחוק התקשורת הדיגיטלית שמיועד לייצר הסדרים דיגיטליים שלו היו מועלים לסדר היום במנותק מחוק ההסדרים היו מעוררים הד ציבורי נרחב. בין היתר, מבקשת המדינה לאשר לעצמה להרחיב את היקפו של מרשם האוכלוסין הרשמי בישראל באמצעות חוק ההסדרים - ולהוסיף לו את כתובת הדואר האלקטרוני ומספר הטלפון הנייד של כל אזרח מעל גיל 16, כך שאלה יופיעו במרשם בצמוד ליתר הפרטים שכבר היום יכולה המדינה לאסוף על-פי חוק כמו כתובת, תעודת זהות, שם וכיו"ב.
המהלך כמעט וחמק מתחת לרדאר בתוך בליל הסיקור הפוליטי
הרחבת היקפו של מרשם האוכלוסין כך שזה יכלול את פרטי המען הדיגיטלי של כלל האוכלוסייה הבוגרת בישראל מיועדת, לפי טיוטת החוק, לאפשר למדינה לשלוח כברירת מחדל מסרים דיגיטליים במקום לעשות שימוש בדואר ישראל. זאת, קובעת הצעת החוק, למעט במקרים שאדם הודיע במפורש כי אינו מעוניין בקבלת מסרים דיגיטליים מרשות ציבורית.
המהלך האמור שכמעט וחמק מתחת לרדאר בתוך בליל הסיקור הפוליטי אודות התקציב המיועד, מהווה סכנה מוחשית ומשמעותית לאזרחי ישראל כולם. בראש הסכנות, ניצב החשש כי עצם הוספתם של מענים דיגיטליים למרשם האוכלוסין הרשמי של ישראל מהווה פגיעה חמורה בזכות לפרטיות שבעידן הטכנולוגי בו אנו חיים נהיית מרכזית יותר ויותר.
בהקשר זה חשוב גם לשים לב לכך שלפי הנוסח הנוכחי של החוק אין לאזרח כל אפשרות להימנע מהעברת המענים הדיגיטליים שלו למדינה - אלא רק אם ציין במפורש מיוזמתו כי המסרים שישלחו אליו מרשויות ציבוריות לא יעשו באמצעות הדוא"ל או הטלפון הנייד שלוף כלומר Opt out.
לכך יש להוסיף, כי מענים דיגיטליים משמשים כבר היום כאחד מהפרטים המזהים הנדרשים לצורך כניסה לאתרי אינטרנט, כמו למשל אתרים של חברות ביטוח ופיננסים - וכי קיימת סכנה כי כעת יוכלו גופים מדינתיים שונים להצליב מידע רגיש ופרטי בקלות יחסית.
סוגיה חשובה לא פחות שראוי לתת עליה את הדעת נוגעת לאבטחת מאגר המידע שתיצור כעת המדינה, מאגר מידע שערכו לא יסולא בפז עבור האקרים, מדינות אויב וארגוני פשיעה. התמריץ של גורמים אלה להשיג את המידע שהינו בעל ערך ופוטנציאל נזק עצומים יהיה כל-כך גבוה, עד כי ברור שמהלך כזה שאינו מגובה בנהלי אבטחת מידע מחמירים הוא בגדר פרצה הקוראת לגנב.
לבסוף, ראוי גם להתעכב מעט על תוכנם של המסרים שישלחו באמצעים דיגיטליים ככל שהצעת החוק תעבור ככתבה וכלשונה. פעמים רבות מדובר על מידע רגיש, אישי ופרטי מאין כמוהו. למרות זאת, עד היום המדינה לא פירטה כיצד היא מתכוונת לשלוח את המידע האמור: האם הוא יהיה מוגן בסיסמה? האם תסתפק בשליחת קישור בלבד המחזק את אבטחת המידע? ועוד עניינים קריטיים מאין כמותם שראוי להכריע לגביהם.
כעת כל שנותר הוא לקוות כי התיקון המוצע לחוק התקשורת הדיגיטלית יעבור שינויים משמעותיים, וכי הנוסח הנוכחי שלו אשר פורסם לאחרונה אינו אלא אחת מהעזים שכל ממשלה מכניסה לתקציב, מבלי שיש באמת כוונה אמיתית ליישם.
הכותב הוא עורך דין, בעל משרד המתמחה בדיני קניין רוחני