בית ספר / צילום: Shutterstock
נראה כי הציבור בישראל נמצא בתהליך הפנמה הדרגתי של העובדה שחודש ספטמבר ילווה בסגר כללי, כולל נעילת שערי בתי הספר ומעבר ללמידה מקוונת. זאת, למרות ההצהרות הראשוניות של ראש הממשלה על אי יעילותם של הסגרים ככלים למלחמה בנגיף הקורונה. משרד החינוך אומנם משדר בינתיים עסקים כרגיל, אך נראה כי מקהלת הדוברים באולפני החדשות פועלת במרץ בהכנת הקרקע לסגר נוסף.
בשנה וחצי האחרונות למדינות העולם הייתה הזדמנות מצוינת לבחון אסטרטגיות שונות של המלחמה בנגיף הקורונה. החל מסגירה הרמטית של גבולות במדינות כמו ניו זילנד, סין וסינגפור, בלימה רכה של הנגיף במדינות כמו שוודיה ומדיניות סגר כללי, כמו זו שנוסתה מספר פעמים בישראל.
לכל אסטרטגיה יתרונות חסרונות בזירות השונות, אך ברור כי מבחינת התלמידים, ההורים וגם צוותי החינוך, יש חשיבות מכרעת לעובדה ששערי בתי הספר נשארים פתוחים. במובן זה, רבות ממדינות הצפון הגלובלי באירופה, קנדה, ואוסטרליה שמרו על מערכת החינוך פתוחה במתכונת הרגילה גם כאשר קניונים ומסעדות עברו למתכונת של סגר. עם זאת בישראל, ברוב המקרים מערכת החינוך עברה ללמידה מקוונת באפן מלא, עם חזרה הדרגתית ללימודים בקבוצות קטנות, שעקב מגבלות תקציביות ומבניות אפשרה לרוב התלמידים להגיע לבתי הספר כיומיים בשבוע בלבד בממוצע.
נזק לתלמיד ולצוות
גישה ישראלית זו, שנוסתה בסגרים הקודמים מזיקה לתלמידים ולצוותי ההוראה, ואינה מועילה לצמצום ההדבקות בנגיף הקורונה. ראשית, חלוקה לקפסולות אינה הרמטית ואינה נשמרת כלל לא בזמן בית הספר ובוודאי לא במפגשים אחר צהריים. חלוקה כזו לא רק שלא מצמצמת הדבקה, אלא גם שולחת מסר מאוד בעייתי לתלמידים כשהמורים שלהם וכל המערכת עסוקים בלשחק בכאלו. זו פגיעה קשה באמון שבין התלמידים למורים ובזהות המקצועית של המורים.
שנית, בתי הספר ממלאים תפקידים רבים, והחשובים שבהם לא ניתן לבצע באופן מקוון. בתי הספר הם מקום למפגש חברתי, לתרגול עצמאות התלמידים, לחקר, לתנועה, לרגש ולעשייה מגוונת. כל אלו הולכים לאיבוד בתוך הריבועים השחורים של הזום. בתי הספר חייבים להישאר פתוחים על מנת לאפשר התפתחות נורמלית של התלמידים ובמובן הזה פתיחתם חשובה לא פחות ממכירת מזון או שירותי רפואה.
בנוסף, למידה מקוונת דורשת לרוב נוכחות של אחד ההורים בבית, כלומר לפעילות זו יש מחיר כלכלי משמעותי. המחיר הוא כמובן לא רק כלכלי, כי לרוב ההורה שנשאר עם הילדים בבית הוא האמא, כלומר סגירת מערכת החינוך פוגעת ישירות בשוויון מגדרי ושוב מדירה את הנשים משוק העבודה, מההזדמנויות המקצועיות להתקדמות ומהשגרה.
מפעל חיוני
לאור אלו, על הממשלה להכליל את מערכת החינוך בכללותה בתוך מפעלים חיוניים שנדרשים לפעול במתכונת שגרה גם בזמן סגר, אם יוחלט על כזה. ולבסוף, יש גם את ענין הנראות של סדר העדיפויות שלנו. מה בעצם אנחנו טוענים אם קניונים נפתחים ובתי הספר סגורים? איפה אנחנו כחברה ממקמים את חינוך ילדינו בסדר העדיפויות הלאומי? ומה המיקום הזה אומר עלינו ועל העתיד הצפוי למדינה הזו? בואו נמקם את מערכת החינוך כמערכת חיונית מרכזית ונפעל בהתאם, גם בשגרה וגם בחירום.
הכותבת היא ראשת התוכנית לחדשנות ולחינוך בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב