הסודות של טוקיו: כך הפכה האולימפיאדה מפלופ של קורונה ויציעים ריקים להצלחה גדולה

אולימפיאדת טוקיו התחילה כפלופ: עלויות עתק שמוערכות ב־23 מיליארד דולר, תחלואת קורונה מרקיעת שחקים ואפס קהל ביציעים • אבל היא הסתיימה עם מספר חסר תקדים של שיאים ומיליוני עוקבי ספורט חדשים ברשתות החברתיות • איך קרה הקסם? צללנו לתוך המספרים

תחרות סקייטבורד באולמיפיאדה / צילום: Reuters, YUTAKA
תחרות סקייטבורד באולמיפיאדה / צילום: Reuters, YUTAKA

11,090 ספורטאים ועוד עשרות אלפי חברי משלחות, מאמנים, נציגי ועד אולימפי, גורמים מסחריים עזבו השבוע את בירת יפן וסיימו את המשחקים האולימפיים המורכבים אי פעם. טוקיו נושמת לרווחה ויכולה לחזור לעסוק בתחלואת הקורונה שממשיכה לשבור שיאים (כשרק עוד פרק אחד קצר נותר להשלים, כאב ראש אחרון, המשחקים הפראלימפיים שיחלו ב־24 באוגוסט).

המשחקים האולימפיים, שהיו הראשונים בהיסטוריה שנדחו (ולא בגלל אירוע מלחמה) הפכו בהמשך לראשונים בהיסטוריה שהתקיימו ללא קהל - אך היו בסופו של דבר אירוע ספורט מרהיב ומלהיב. נשברה בהם כמות מטורפת של שיאים אולימפיים (123), שיאי עולם (24), ונכתבו בהם סיפורים אנושיים שפתחו מהדורות חדשות ופרנסו אינספור דפי עיתון, כולל מגזין זה (סימון ביילס, מישהו?). והם בעיקר נתנו הרבה חומר למחשבה: האם 16 ימי משחקים - גרנדיוזיים, מרשימים ומלהיבים ככל שהיו - שווים כאב ראש שתוכנן אי שם ב־2013, הוערך בקצת מעל 7 מיליארד דולר ונגמר, על פי הערכות, בלא פחות מ־23 מיליארד דולר? צללנו למספרים ולסיפורים שמאחורי אולימפיאדת הקורונה.

כך התנפחו העלויות: הלקח של הוועד האולימפי

משחקי טוקיו 2020 ממחישים באופן ברור מדוע ערים כבר לא ממהרות לגשת לאירוח של פרויקט כזה. המשחקים לפי הדיווח הרשמי עלו 15.4 מיליארד דולר (לפי דיווחים לא רשמיים נחצה רף של 23 מיליארד דולר), רחוק מאוד מהאומדן שהציגה יפן לתושביה ב־2013 כשנבחרה לארח את האירוע ועמד על 7.3 מיליארד דולר.

טוקיו הייתה בסך הכל עוד אירוע של משחקים שהתנפחו. עוד במהלך השנים שבהן העיר התכוננה לאירוע הבינו בוועד האולימפי שיש לקדם שינוי - המשחקים צריכים אמנם להמשיך להיות גרנדיוזיים, אבל בעלות מופחתת. כמעט בלתי אפשרי לדעת מה יקרה בתוך 7 השנים שמפרידות בין הענקת האירוח לבין האירוע עצמו. במקרה הזה גם ללא הקורונה העלויות היו מנופחות - אך ההערכה היא שהדחיה גררה 2.8 מיליארד דולר נוספים "בלבד".

סימון ביילס / צילום: Associated Press, Ashley Landis
 סימון ביילס / צילום: Associated Press, Ashley Landis

בכל מקרה, ההחלטה לתת את משחקי 2024 לפאריז, 2028 ללוס אנג’לס ואת 2032 לבריסביין האוסטרלית נעשתה מתוך מחשבה ללכת על ערים מפותחות שהתשתיות בהן בנויות כמעט במלואן, ולא יצריכו בנייה מאסיבית שממנה הדרך לניפוח עלויות קצרה.
מארגני משחקי פאריז ב־2024 הודיעו שעלות המשחקים תעמוד על 3.9 מיליארד דולר ולא צפויה משמעותית להשתנות, מאחר שההתבססות על מתקנים קיימים גרמה לכך ש־90% מהם כבר מוכנים. פאריז, בשונה מטוקיו למשל, לא תבנה אצטדיון אולימפי כמו שבנתה טוקיו ו"שרף" לה 1.4 מיליארד דולר.

הקורונה שדורשת כעת משאבים אדירים לתוכניות חילוץ הראתה לוועד האולימפי שאין תוחלת עוד למשחקים יקרים. ברשימת ה"מה אפשר היה לעשות עם הכסף" של משחקי טוקיו מוזכרים כעת 300 בתי חולים עם 300 מיטות אשפוז בכל אחד מהם - רמז לסדרי העדיפויות הלקויים ולחשש של ממשלת יפן מאי ספיקה של מערכת הבריאות ובתי החולים.

גם ההיסטוריה הייתה ידועה כשיפן נכנסה לזה. לפי מחר של אוניברסיטת אוקספורד, מאז המשחקים ב־1960 שיעור החריגה הממוצע מהתקציב המוצהר עומד על 172%. אם מסתכלים על העלות הלא־רשמית של יפן (23 מיליארד דולר) - יפן "הצליחה" אפילו יותר מרוב המדינות, עם חריגה של 244%.

וולפגנג מאנינג, מומחה לכלכלת ספורט מגרמניה, אומר לסוכנות אי־פי ש"בתום שלושה עשורים של מחקר, כלכלנים בעולם מסכימים כי האולימפיאדה אינה מייצרת השפעה חיובית משמעותית על ההכנסה הלאומית (ואפילו לא על הכנסה מקומית), על תעסוקה, הכנסה ממסים, תיירות וכו’".

מחקר נוסף שעוסק בכלכלה של המשחקים האולימפיים ונעשה על ידי ויקטור מטנסון ורוברט באדה, מציע שההשקעה במשחקים אולימפיים מסוכנת מדי ומביאה מעט מאוד יתרונות. "המטרה של אירוח משחקים צריכה להיות כזאת שתתאים גם לאזרחים שממנים את האירוע מכספי המסים שלהם", הם כותבים, "במצב הקיים, לעתים הרבה יותר קל לספורטאי להשיג את (מדליית) הזהב מאשר למארחים".

משחקים בזמן קורונה? היה שווה להתעקש

במהלך השנה שלפני המשחקים האולימפיים, התנסו לא מעט ליגות גדולות ביצירת "בועה" ספורטיבית בשל הקורונה. אבל לשם השוואה, בועת ה-NBA שנבנתה באורלנדו בקיץ 2020 הכילה כ־300 ספורטאים, מה לזה ול־11 אלף הספורטאים של טוקיו. זו ללא ספק הייתה הבועה המורכבת והגדולה מכולן, אבל פרק הזמן שעבר בין הדחייה הרשמית אי שם במרץ 2020 והעובדה שהמתקנים כבר היו מוכנים, נתנה לוועד האולימפי ולמארגנים שנה וחצי לעסוק כמעט אך ורק בפרוטוקולי הקורונה.

בדיקות קורונה. הבועה בטוקיו היא כאין וכאפס לעומת זו הצפויה בבייג'ין / צילום: Reuters
 בדיקות קורונה. הבועה בטוקיו היא כאין וכאפס לעומת זו הצפויה בבייג'ין / צילום: Reuters

כשהחלו מקרי תחלואה בכפר האולימפי לפני טקס הפתיחה התברר כי בכל זאת, לא ניתן לייצר סגירה הרמטית של הבועה. אלפי ספורטאים ועוד עשרות אלפי מאמנים וחברי משלחות (ועוד שלל אנשים שקשורים לארגון המשחקים) - שכל אחד מהם מגיע לטוקיו ממקום אחר, בתאריך אחר, ממדינה עם ממדי תחלואה שונים - יצרו תחושה שהמשימה מורכבת מדי.

אבל ככל שהתקדמו המשחקים האופטימיות גברה. בסך הכל אותרו 430 מאומתים לקורונה, מתוכם 29 אתלטים. בסך הכל נבדקו 624 אלף איש בבועה האולימפית ושיעור הבדיקות החיוביות עמד על 0.02% בלבד. ככל שבטוקיו עצמה המספרים הלכו ועלו, כך עם הזמן ירדו נתוני המאומתים בתוך הבועה האולימפית. במשך ארבעה ימים לקראת סוף המשחקים לא אותר אף נדבק. הוכחה לכך שניתן ליצור הפרדה כמעט מוחלטת בין אירוע שמתקיים בתוך מוקד תחלואה לבין מציאות החיים.

האירוע הגדול הבא של הוועד האולימפי - משחקי החורף בבייג’ין - יהיה מאתגר אף יותר. הספורטאים האולימפיים שיגיעו לסין יצטרכו לתת ראיונות מאחורי קירות מפלסטיק, אנשים בבועה יסתובבו עם מדבקות מתחת לבית השחי ומשדרים זעירים יפעילו אזעקה במידה שמישהו יפתח חום. שומרים יוצבו עם ביגוד נגד זיהום ביולוגי ויקבלו הוראה לעצור כל מי שיחשוב לעזוב. המתקנים עברו שינוי עיצובי כך שנבנו מזרונים ומחיצות שיימנעו כמעט כל אפשרות לקשר בין ספורטאים לשופטים, לצופים או לעיתונאים.

בסופו של דבר, ההתעקשות של הוועד האולימפי לקיים את האירוע הצליחה. אפילו תחושת ה"Feel Good", שמייצרת פעילות כלכלית בקרב מדינות שמצליחות במשחקים, התרחשה. בדיקה שניטרה את דעת הקהל ביפן סביב המשחקים כפי שהשתקפה מטוויטר הראתה כי בשבועיים שלפני המשחקים הסגמנט השלילי סביב האולימפיאדה היה גבוה משמעותית מהחיובי, מתאר את הקו הכללי של תושבי יפן שאין לקיים את המשחקים. אבל מיד עם פתיחת המשחקים דעת הקהל הפכה לחיובית, כמות הציוצים החיוביים בהקשר של המשחקים הייתה גבוהה פי שניים מהשליליים. וככל שעלתה התחלואה בטוקיו לשיאים והמשחקים התקדמו - כך הסכימו היפנים יותר ויותר כי המחשבה להוציא את המשחקים לדרך הייתה נכונה. 

טניס שולחן / צילום: Reuters, YUTAKA
 טניס שולחן / צילום: Reuters, YUTAKA

הקרב על הרייטינג: הטלוויזיות צריכות להתרגל לרשתות החברתיות

הניסיון לייצר מוצר טלוויזיוני שיצדיק את הסכום שמשלמות רשתות השידור הוא הקרב הגדול של הוועד האולימפי. בלי טלוויזיה אין שום הצדקה להפקת המיליארדים הזאת. רשת NBC האמריקאית שילמה לוועד האולימפי על משחקי טוקיו 1.3 מיליארד דולר, חלק מהסכם בסך 7.2 מיליארד דולר עד שנת 2032.

ככל שחולפים השנים ומשחקים האתגר נעשה קשוח יותר. היומרה אחרי השגת נתוני צפייה טובים יותר בטלוויזיה מסורתית היא כמעט אבודה. בלוס אנג’לס טיימס מציינים כי "מאז משחקי ריו ב-2016 נוספו פלטפורמות חדשות לצפייה - HBO MAX, דיסני פלוס, אפל TV, פראמונט פלוס" - עם מאות מיליוני מנויים, ולצדן גידול בצפייה בנטפליקס ובאמזון פריים. כך שלמרות שינויים שנעשים בתוכנית האולימפית כדי לקרב צופים, "קשה מאוד לצבור מגה-קהלים שהמשחקים האולימפיים משכו בעבר".

הבדלי השעות (12 שעות בין טוקיו לארה"ב) גררו שוב שינוי בשעות התחרויות והעבירו תחרויות גמר לשעת בוקר בטוקיו, ועדיין בשבוע המשחקים הראשון דווח על ירידה של 14% ברייטינג לעומת משחקי ריו 2016.

אבל ההסתכלות על רייטינג טלוויזיוני היא כבר לא הנקודה היחידה. הקהל החדש והחדש שאליו מכוון הוועד האולימפי חי בעולם אחר ועושה זאת דרך טיקטוק, יוטיוב ובסטרימינג. שלושה ימים לפני תום המשחקים דיווחו ב"לוס אנג’לס טיימס" כי שיעור הצופים שראו את המשחקים בסטרימינג בפלטפורמות השונות של NBC עמד על 3.5 מיליארד דקות - נתון שחצה את כל נתוני הצפייה בפלטפורמות הדיגיטליות בארה"ב במשחקי ריו 2016.

בחינה נוספת היא דרך התאמת הצפייה לאוכלוסיית היעד. משחקי טוקיו היו הראשונים בהיסטוריה שהפכו לשווים מגדרית מבחינת כמות הספורטאים (טוב, כמעט - 49% נשים) ולראשונה בכל 206 המשלחות הייתה לפחות ספורטאית אחת. וזה התבטא גם בהתאמה לצופים - ב־NBC תפסו תחרויות שבהן התחרו נשים 60% מזמן החשיפה בפריים טיים.
בלי נוכחות של קהל ביציעים הפכו משחקי טוקיו 2020 לאירוע שכולו מכוון טלוויזיה.

הספורטאים עצמם לא באמת שמו לב להיעדרם של צופים ביציעים - שיאי עולם נשברו בשחייה ובאתלטיקה למרות שהקהל לא היה שם כדי לדחוף, על דוכן המדליות ספורטאים בכו מאושר מול יציעים ריקים. סיפורים אנושיים גדולים שודרו והצלחות של מדינות פתחו מהדורות חדשות בעולם - למרות שפיזית אף אחד כמעט לא צפה בהם.

המדליסט האולימפי ארטיום דולגופיאט / צילום: Associated Press, Natacha Pisarenko
 המדליסט האולימפי ארטיום דולגופיאט / צילום: Associated Press, Natacha Pisarenko

במשחקים הללו עשה הוועד האולימפי עוד צעד כדי להפוך את המשחקים ליצירה טלוויזיונית. זה התבטא ב"שחרור" החשיבות הספורטיבית ההיסטורית וההפנמה כי צריך להתייחס למשחקים בעידן הזה כעניין בידורי, לאור העובדה שהגיל החציוני שצפה במשחקי ריו דה ז’ניירו ב-2016 עמד על 52.4 שנים, לפי "אד אייג’". אם קצב ההזדקנות של הצופים יימשך באותה מגמה, הזהירו מומחים, במשחקים בעוד שני עשורים יצפו בעיקר אנשים שיצאו לפנסיה.

לתוכנית התחרויות הוכנסו אירועים לא־קלאסיים, כמו טיפוס על קיר, גלישת גלים וסקייטבורד, שנועדו להביא ספורטאים צעירים שחמושים במיליוני עוקבים ברשתות שימשכו קהלים צעירים לצפות בהם. משחקי פאריז כבר מדברים על אפשרות לשילוב משחקי גיימינג. התוספת השנייה הייתה של תחרויות משותפות של גברים ונשים. החשש מפני תחרויות שבהן נשים רצות או שוחות נגד גברים שיבליטו את הפערים הפיזיולוגיים - משהו שבעבר לא עולה על הדעת אפילו - התברר כלא רלוונטי. האירועים הללו הפכו בחלק מהסקרים שנערכו בקרב צופים לאירועים הכי מהנים.

הזווית הישראלית: מתי נשחק כדורגל על הדשא האולימפי

לאורך השנים נעשו לא מעט ניסיונות של חוקרים או אנשי כלכלה לבחון איך ניתן לקבוע את ההצלחה של מדינה במשחקים אולימפיים. חלק מהחוקרים בוחנים את ההצלחה לפי מדליות פר־תושב, חלק בוחנים את כמות המדליות לפי תל"ג לנפש. קשה מאוד לתת מדד אמיתי להצלחה או כישלון במשחקים. בעיקר כי לא כל המדינות מזנקות מאותו קו היסטורי או תרבותי - ישראל, למשל, משתתפת במשחקים רק מאז 1952 והחמיצה 11 מהדורות אולימפיות. בשנים הראשונות כאן לא הייתה תרבות או תשתית בכלל כדי לחלום על מדליות.

ספורטאי המשלחת הישראלית בטוקיו / צילום: Reuters, Mike Blake
 ספורטאי המשלחת הישראלית בטוקיו / צילום: Reuters, Mike Blake

ארבע המדליות שבהן זכתה ישראל במשחקי טוקיו הן בעיקר הוכחה שהתקדמנו ביחס לעצמנו. יצירת אלופים אולימפיים היא לא עניין סטטיסטי אלא תהליך ארוך שמעורבים בו השקעה כספית, מדע, בחירת מאמנים מתאימים וכמובן, הספורטאים הנכונים. המדליות הן תוצר של התהליך הזה. עכשיו השאלה איך לוקחים את ההצלחה הזאת מכאן. הצלחה מייצרת ציפיות, או לפחות רצון שלא לסגת ממנה. למשחקים הבאים בפאריז נותרו עוד פחות משלוש שנים, חלק מהספורטאים שהביאו היום מדליה נמצאים בטופ הספורטיבי שלהם וידוע עד כמה קשה לשחזר הישג. הבנייה חייבת להיות קודם כל בשימור התנאים של ספורטאי ההישג ברמה הגבוהה - תנאים, מענקים, מערכת רפואית תומכת. אבל הבנייה חייבת להתחיל מלמטה. ההצלחות בהתעמלות אמנותית לא יעזרו אם לא ייבנו כאן אולמות ייעודיים. בנייה חייבת לבחון יותר לעומק איפה ולמה אנחנו נכשלים עם נבחרות הכדור ובספורט הקבוצתי. במשחקי טוקיו היו למעלה מ־50 מדינות ששלחו נציגות למשחקי הכדור השונים, אבל אנחנו שוב לא היינו שם, והזיכרון מ־1968 (נבחרת הכדורגל במקסיקו) כבר הולך ונשכח.