"לא ראינו את האמברגו הגרמני מגיע": הבכיר במערכת הביטחון מסכם 32 שנה

מאז 7 באוקטובר מתמודדת ישראל עם אתגר ביטחוני חסר תקדים. כמיטב המסורת, היוקרה מגיעה אל חיל האוויר והיחידות המיוחדות, ומי שנוטים לשכוח הם הלוחמים עם הגריז על הידיים. אלו מהשריון ומההנדסה הקרבית שפועלים בעזה ובלבנון, מול איומים מגוונים וכמותיים.

● כך איראן הצליחה להשיג יתרון במלחמה מול ארה"ב וישראל
● "אור איתן" לא מספיקה: מערכת הלייזר הקיימת מפספסת את האיום האמיתי

מי שמילא בארבע השנים האחרונות את תפקיד ה"אבא" של הרק"ם הוא תא"ל אורן גיבר, שהשתחרר בשבוע שעבר משירות צבאי בן 32 שנים. כראש מנת"ק (מנהלת המרכבה והרק"ם) במשרד הביטחון, גיבר היה אמון על הפיתוח וההטמעה של טנק המרכבה "ברק" המתקדם, הנמ"רים סימן 2, וה"איתן" ששינה את מה שמכירים בצה"ל על נגמ"שים.

בראיון פרישה בלעדי לגלובס הוא מספר על המערכות הייחודיות ("מעיל רוח הציל מאות חיי אדם"), על האמברגו הגרמני הדרמטי ("שיבש את שרשראות הייצור, לא ראינו החלטה מדינית כזו מגיעה"), כיצד החטופים הפכו לסוגיה משמעותית בתפקידו ("דרך הכוונות של הכלים ראינו אותם") ועל עתיד המשוריינים הישראליים ("מקדמים יצוא, כדי ליצור כדאיות כלכלית").

מייצרים 70% מהטנק

מנת"ק הוא מושג שייתכן כי מחוץ לקריה יישמע זר, אך במשרד הביטחון הוא בעל משקל רב. המנהלת אמונה על פיתוח וייצור הרק"ם המתקדם, ומנהלת לשם כך ממשק עבודה מול כ־200 חברות ישראליות. הצוות, המשלב גוף הנדסי חזק עם לובשי מדים, אזרחים עובדי צה"ל ועובדי משרד הביטחון, מקיים קשר רציף עם המפקדים בשטח. בה בעת, הוא כפוף לסגן הרמטכ"ל ופועל בשיתוף פעולה עם זרוע היבשה ואט"ל. מודל עבודה זה הוביל למציאות מדהימה: יותר מ־70% מרכיבי טנק המרכבה מיוצרים בישראל.

"מעט מאוד רכיבים אינם מיוצרים בארץ, פשוט כי לא לכולם יש כדאיות כלכלית", מסביר גיבר. "כל העולם מתמודד כעת עם אתגרי חומרי גלם. תוך כדי לחימה, מצאנו חלופות. כשמשהו לא היה ניתן לרכישה בחו"ל, מצאנו תחליפים; ביצענו הליכי פיתוח מהירים והטמענו אותם. ההשקעה בתשתיות מקומיות מאפשרת לנו יתירות, והיא ממוקדת בתתי־מערכות שאנו צורכים בכמויות גדולות. במקרה של תקלה, אנחנו מנתחים את המערכת, מזהים את הפריט הספציפי שאחראי לכשל, ומייצרים אותו בעצמנו".

בניגוד לתדמית הגריז המסורתית של השריון, טנק המרכבה "ברק" ממחיש עד כמה הבינה המלאכותית הפכה לחלק אינטגרלי מלוחמת היבשה. כך למשל, מערכת ה־Iron Vision של אלביט מאפשרת לחימה משופרת ב"מדפים סגורים". המערכת משלבת ראייה היקפית מבוססת בינה מלאכותית ומשקף מתקדם למפקד הטנק, המציג את המתרחש בחוץ תוך הזרמת נתונים רלוונטיים ישירות לשדה הראייה שלו. במקביל, הטכנולוגיה מאפשרת למפקד להפנות את אמצעי הלחימה בטנק אל עבר המטרה בלחיצת כפתור. המערכות בטנק קולטות נתונים מסביבת הלחימה, מעבדות אותם בזמן אמת ומתרגמות אותם למידע מבצעי ממוקד.

למה ישראל לא מייצאת טנקים?
"אחת מהחלטות המנכ"ל אמיר ברעם היא לשנות זאת. הרפורמה ליצוא שעליה חתם המנכ"ל נועדה להקל על התעשייה הישראלית, והיא כוללת גם יצוא זהיר מאוד של הרק"ם המתקדם. לכן, בסוף החודש ייפתחו המעטפות למכרז להרכבת ה'איתן' בתעשייה האזרחית. אנחנו מוציאים את ההרכבה ממערך מש"א ומעבירים אותה לחברה שתזכה, מתוך כוונה לייצר שיתוף פעולה שיאפשר את יצוא ה'איתן'. כדי להשיג כדאיות כלכלית וקצב ייצור גבוה, אנחנו חייבים לפתוח את השוק ליצוא".

"מאות לוחמים ניצלו'"

טכנולוגיה ישראלית שכבר נחלה הצלחה בינלאומית היא מערכת ההגנה האקטיבית "מעיל רוח" מבית רפאל. במהלך המלחמה, וברצועת עזה בפרט, שוגרה כמות חסרת תקדים של טילי נ"ט לעבר המשוריינים של צה"ל. האירוניה היא שחלק מהותי משיווק המערכת בעולם הגיע "בזכות" חמאס, שפרסמו תיעודים של יירוטים תוך שהם טוענים לפגיעה בכלים.

"מכיוון שניתחנו את מרבית אירועי היירוט של 'מעיל רוח', אני יודע לומר שסדר גודל של מאות לוחמים ניצלו", מסביר גיבר. "ההגנה בנויה מכמה שכבות: החל מתכנון הפלטפורמה והצבת המנוע בחזית הטנק, דרך מיגון, ועד ליכולות זיהוי מוקדמות. אחוז האבדות ביחס למספר השיגורים הוא מהנמוכים בעולם".

המערכת יעילה מאוד נגד נ"ט, אבל הכלים מתקשים מול רחפני ה־FPV של חיזבאללה.
"אני שומע אמירות כמו 'צריך ללמוד מאוקראינה', אבל אנו לא מעוניינים להילחם באותה צורה", מבהיר גיבר. "אנחנו מחויבים לספק מענים משמעותיים שיאפשרו תמרון והכרעה, ולא מלחמת שוחות. זיהיתי את איום הרחפנים והכטב"מים (רוק"ק) כבר לפני ארבע שנים. הקמנו במנת"ק ענף ייעודי להגנה מול רוק"ק ויצאנו ללמוד לעומק את הזירה הרוסית־אוקראינית".

במנת"ק הגיעו לתובנה כי יש לפרק את איום הרחפנים לסוגים: רחפני תצפית המופעלים מטווח רחוק, כטב"מים וחימושים משוטטים קבועי כנף - המטופלים על ידי מערך ההגנה האווירית של חיל האוויר, רחפני הטלה מסוג אלו שנראו ב־7 באוקטובר, ורחפני FPV המונחים בעזרת סיב אופטי. "עוד בטרם המלחמה הבאנו יכולות, כולל ה'פרגולה'", מציין גיבר. "זה היה בתיק שרטוטים ושמרנו אותו במגירה. כשצה"ל נכנס לתמרון בעזה, כבר היו מאות 'פרגולות' בשטח - תוצאה של חשיבה מקדימה על איום הרחפנים המטילים. כיום, לכלים יש יכולות שנותנות מענה לחלק מהאיומים הללו".

הוא מוסיף: "אכן מתפתח איום ה־FPV מונחה הסיב, והפתרון הראשוני שפיתחנו עבורו הוא לאפשר לכוחות להילחם כשהם במדפים סגורים ככל הניתן. מעבר לכך, השימוש בסיב אופטי נועד לעקוף חסימות לוחמה אלקטרונית (ל"א), מה שמעיד על אבולוציה שלמה בשדה הקרב. אנחנו נדרשים למענים אדירים על ספקטרום רחב של משימות תוך כדי לחימה, והאיום זוכה לקשב מלא. אף אחד בעולם עדיין לא פתר אותו באופן מוחלט, אך אנחנו בכיוון של פתרון שאני מאמין שיהיה מספיק טוב לכלים שלנו. חשבנו על האיום מבעוד מועד, גם אם האויב הצליח למצוא נקודת תורפה".

מנער עם חזון לפסגה

אורן גיבר (54), נשוי ואב לשלוש בנות, גדל כבן בכור במשפחה ממושב בשפלה, שאותה הוא מתאר כהישגית מאוד. אביו עבד בחברת אלקטרואופטיקה, וזיכרונות ילדותו שזורים במבט דרך משקפות טנקים. בעוד אביו היה תכליתי באופיו, אמו דגלה בחינוך לערכים, אך כפי שהוא מגדיר זאת, "עם משקפיים ורודים". הוא היה פעיל בתנועת נוער, עד שקיבל בתיכון החלטה: לפנות לבית הספר להנדסאים באוניברסיטת תל אביב. ההשקעה השתלמה כשהתקבל לעתודה. הובטח לו כי בסיום המסלול ישרת בנח"ל, אולם בתום הטירונות הגיעה הבשורה מהמפקד: "כל מי שחשב שהוא הולך לקרבי - לא. אין מהנדסים. כולכם תהיו מהנדסים".

ייעוץ עם אביו הוביל אותו לבדוק שירות ברפ"ט (רשות פיתוח הטנק), גוף ההנדסה המיתולוגי של ישראל טל ("טליק") ז"ל. גיבר הפגין כבר אז את ה"חוצפה החיובית" שלו: "פניתי ביוזמתי וביקשתי פגישה עם ראש רפ"ט. כשהסברתי לסגנו מה אני רוצה, הוא התפוצץ מצחוק, כי פעם ראשונה שהגיע אליו ילד בגיל טרום־גיוס, אבל חייג לחיל ואמר: 'עוד שנה יגיע חוזר שירות לרפ"ט'. למדתי להציב מטרות - ולדחוף חזק". מאז, צמח גיבר מלמטה ומילא שורת תפקידים במפא"ת, בחטיבה הטכנולוגית של זרוע היבשה וכנספח אט"ל בוושינגטון.

פעילות מנת"ק היא נדבך מרכזי בתוכנית "כחול-לבן" של מנכ"ל משרד הביטחון, האלוף במיל' אמיר ברעם, הכוללת השקעה של 440 מיליון שקל בחיזוק התעשייה המקומית. נתונים בלעדיים שהגיעו לידי גלובס מעלים כי בין 2022 ל־2025 ביצעה מנת"ק כ־1,100 הזמנות מתעשיות ישראליות בהיקף של כ־3.5 מיליארד שקל, מתוכן כ־1.6 מיליארד שקל לספקים מרכזיים דוגמת עשות אשקלון, אלתא ותע"ש. במקביל, כ־200 ספקים מקומיים קיבלו סכום כולל של כ־3.7 מיליארד שקל; במלחמת חרבות ברזל קודמו פרויקטים מבצעיים בחצי מיליארד שקל, ונופקו חלפים ב-1.2 מיליארד שקל. "תחושת סיום התפקיד אמביוולנטית", מסכם גיבר. "יש הישג אדיר, אבל גם תחושת משקל כבד על הכתפיים".

ובחזרה ל־7 באוקטובר

מה היה המצב בתעשיות ב־7 באוקטובר?
"לא היו פסי ייצור רציפים כפי שהכרנו לפני עשור, אך מיד עם פרוץ המלחמה הוחלט להאיץ את ייצור הרק"ם. למזלנו, יש לישראל תעשייה ביטחונית מעולה ואנשים ערכיים. כאלו שמשרתים במילואים, עם ילדים במילואים. הערבות ההדדית בין המשרד לתעשיות היא שאפשרה את רציפות הלחימה; הייצור לא נעצר מעולם, למעט עיכובים של ימים בודדים בהתחלה".

קצינים רבים מספרים כי פרוץ מלחמת חרבות ברזל הפתיע אותם מאוד. עם זאת, גיבר מציין כי העריך שתפרוץ מלחמה במהלך כהונתו: "ה־7 באוקטובר תפס אותי בהפתעה כואבת. מאז, הקפדתי לתחקר אישית כל כלי שנפגע מנ"ט או ממטען - מאות. אחד הדברים שעשינו מהר הוא לרוץ לכלים, ולשאוב את הקופסאות השחורות - במטרה לנתח".

מה ראיתם בתחקורים?
"פיתחנו כלי שאיפשר שאיבת מידע נוחה מהקופסאות השחורות ישירות לטאבלטים. המידע הועבר לחמ"ל וסייע ליחידת אית"ן לאיתור נעדרים. דרך הכוונות של הכלים ראינו חטופים, זה סייע. מצד שני, זה אפשר ללמוד גם מה הופעל נגדנו. מעבר לכך, לנגד עינינו התגלו לוחמי צה"ל שלחמו בגבורה עילאית. בשלב מסויים חלקם נפלו בקרב, וסיפורם לא היה ידוע - לולא מידע מהכלים. כתבות רבות נסמכות על ויזואליה שאספנו".

אירוע נוסף שתפס את המערכת לא מוכנה היה האמברגו של הקנצלר פרידריך מרץ (אוגוסט־נובמבר אשתקד), שפגע באספקת מנועים לטנקים ולנגמ"שים. "האמברגו שיבש את שרשראות הייצור והיה מכה קשה", מודה גיבר. "מערכת היחסים שלנו עם תעשיות המנועים הגרמניות מצוינת. מכיוון שלא צפינו החלטה כזו, לא נערכנו אליה. בהסתכלות קדימה, אסור שנהיה במצב שכזה אמברגו משפיע בצורה משמעותית".

איך נמנעים מסיטואציה דומה?
"חלק מאסטרטגיית ה'כחול-לבן' הוא לחבר את החברות הבינלאומיות לתעשייה המקומית כדי שייצרו רכיבים כאן בישראל. בנוסף, אנחנו מעבים את יכולות הייצור ויוצרים מלאים משמעותיים. עצם קיומו של קו ייצור פעיל לפני ה-7 באוקטובר אפשר לנו לקחת ערכות ולהעביר ישירות למשק".

כעת גיבר מביט לעתיד. כמו חייל משוחרר בן 21, הוא מספר כי היה שמח לשכנע את אשתו לצאת לטיול, אך זה לא צלח. "אחרי שנים רבות במקום כה משמעותי והידע המקצועי שצברתי, אני מחפש אתגר בסדר גודל דומה - כמובן, לאחר שאקח לעצמי זמן למנוחה".