נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, השופטת ורדה וירט-לבנה. ההכרעה התהפכה ב-180 מעלות / צילום: רמי זרנגר
אל תרגישו לא בנוח אם אינכם מכירים את מנהג ה"באדי שוט". מדובר על טקס נאלח שבו שופכים מלח על בטן או צוואר של בחור/ה בזמן שהוא או היא שכובים על דלפק בבר ובפיהם פלח לימון. אדם אחר מלקק את המלח ובמקביל שותה אלכוהול מכוס ומוציא את פלח הלימון מהפה. מקסים.
עכשיו שערו בדמיונכם שלקוח בפאב מלקק מלח מבטן של מלצרית בעידודו של מנהל המשמרת שלה, כשהאחרון אומר לה "את חייבת לעשות את זה" ו"אני לא מוכן לקבל לא כתשובה".
כנראה שהייתם חושבים שמדובר בהטרדה מינית, בכל זאת מדובר בהחפצת אישה/עובדת פר-אקסלנס ותוך ניצול יחסי מרות. אבל בית הדין האזורי לעבודה סבר אחרת. בפסק דינה של השופטת מירב קליימן בשלהי 2020 נקבע כי אירוע ה"באדי שוט" שאירע בפאב Mike's Place אינו מהווה הטרדה מינית ולא נעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. עוד נקבע כי מדובר בהסכמה ולצורך יצירת "אווירה קלילה וכיפית בבר" (וזאת למרות צפייה בסרטוני האבטחה שמראים כי הלקוח אוחז בראשה של המלצרית ומוליך אותה). לא מדובר בניצול יחסי מרות, נקבע, שכן המלצרית התפטרה קודם לקיומו. בבסיס כל אלה עמדה ההנחה כי מאחר שמדובר בפאב בו קיימת אווירה קלילה, האירוע הופך לדידו של בית הדין האזורי ללגיטימי יותר. "לא ניתן לנתק תמונה זו מהאירוע בכללותו", נקבע, והתביעות נגד החברה והלקוח נדחו.
יש שופטים בירושלים
בית הדין הארצי סבר אחרת. כשהגיע הערעור לפתחה של הנשיאה ורדה וירט-לבנה, התהפכה ההכרעה ב-180 מעלות. גם היא לקחה בחשבון את האווירה שבמקום, רק שהמסקנה שהתקבלה הייתה הפוכה. דווקא (!) במקום ש"מועד לפורענות", נקבע, יש לעבות את צעדי המנע והטיפול בנושא.
בפסק הדין נקבע כי האירוע עומד בכל הפרמטרים של "מעשה מגונה" לפי חוק למניעת הטרדה מינית ודווקא כן מהווה אירוע בזוי ומשפיל: "לא יכולה להיות פרשנות אחרת שאירוע הבאדי שוט הוא מעשה בעל אופי מיני בוטה ביותר, ועל-פי טיבו וטבעו הוא מעשה מגונה". עוד נקבע כי "זכות האוטונומיה של המערערת על גופה, פרטיותה וצניעותה נפגעו משמעותית", וכי זו "בדיוק הפגיעה שמפניה מבקש החוק לגונן".
הסברה הסברה הסברה
נושא המנע הועלה על נס בפסק דינה של כבוד הנשיאה, והוא הנקודה המרכזית (אולי גם בגלל ציון עדויות הבעלים לפיהן הם אינם רואים כל בעיה בעצם מעשה הבאדי שוט). מסרים של מותר ואסור בקשר עם הטרדה מינית לא יכולים להיות מופנמים כשהבעלים עצמו אינו רואה כל פסול בקיומם. ולא חייבים להרחיק עד ליקוק בטן - גם ליטוף ברך או כתף או אמירה מבזה או משפילה או התייחסויות או הצעות מיניות - כל אלה יכולים להוות הטרדה מינית ובסביבת עבודה שאינה פאב. כל סביבת עבודה.
פעולות המנע שקובע החוק הן לא רק עניין של צ'ק ליסט. טועים המעסיקים שסבורים כך. תקנון בשירותים לא פותר את העניין, גם לא תוכנות הלומדה למיניהן. לפעולות מנע יש תכלית עיקרית משמעותית, והיא העלאת המודעות בקרב העובדים לנושא והטעמתו כחלק ממדיניות החברה.
אמצעי המנע היעיל ביותר מתחיל במודעות, ומודעות מתחילה, נמשכת ומתוחזקת באמצעות הסברות עקביות לכלל העובדים והמנהלים והנכחת קיומה של האחראית למניעת הטרדה מינית בחברה. פעולות אלה יביאו לא רק לעובדים זהירים, אלא גם שיהיו ערניים, לא יגבו עמיתים שמטרידים וידווחו על מקרים שראו או שמעו בפני האחראית. כך צריכה לפעול מערכת משומנת שמבטיחה ניקיון מהטרדות.
שוב ושוב אנו קוראים ושומעים על "אקלים ארגוני", נושא שהתחזק מאד בימי הקורונה. אבל ל"אקלים ארגוני" בריא צריך לצקת תוכן. כש"האקלים הארגוני" מקולקל וחולה, כולם מפסידים. עובדים שמרגישים לא מוגנים יעזבו או יתלוננו או ייצרו באז במסדרונות החברה. חלקם לא יהסס לפרסם ברשתות החברתיות או יתבע סכומי עתק ללא הוכחת נזק. מרגע זה העניין יוצא משליטה ועלול להביא גם לחרם צרכנים, מה שעתיד לקרות למשל ל-Mike's Place עם פרסום פסק הדין.
בעולם שבו הגשת תלונה למשטרה על הטרדה מינית היא לא פחות מ"ויה דה לה רוזה" עבור מתלוננות (ע"ע גל גברעם בפרשת שי אביטל), מקום העבודה הוא פלטפורמה מעולה ואפקטיבית למיגור התופעות הללו. באמצעות כלים פרקטיים שמעניק החוק למעסיקים, יש בידיהם הכוח לעשות טוב לחברה כולה.
הכותבת היא בעלת משרד עורכי דין, מומחית בדיני עבודה ומרצה בנושא הטרדות מיניות