בנין בית הדין הארצי לעבודה / צילום: רפי קוץ
800 שקלים חדשים הם סכום לא זניח, נקודה. בסכום זה ניתן, למשל, לרכוש ברשת רמי לוי את סל המוצרים הבסיסי שגובש על-ידי משרד הכלכלה והתעשייה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2021. סל שכולל 68 מוצרים מהקטגוריות חלב ומוצריו, לחם, מוצרי בשר ודגים, מזון יבש, פירות וירקות, מוצרי טואלטיקה וניקיון בסל ממוצע במשק-בית. המוצרים הבסיסים ביותר למשפחה ממוצעת. אבל לשאדי אלחפש, עובד שמתגורר עם משפחתו בשטחים, זה שווה הרבה יותר. כמעט פי שלושה (להמחשה: קרטון ביצים שעולה כ-30 שקל ברמי לוי, יעלה ברשות הפלסטינית לא יותר מ-12 שקל). כלומר, במונחי רכישה ישראלים זה מתקרב ל-2,100 שקל.
למרות זאת, בית הדין הארצי לעבודה, שקבע כי אלחפש הועסק במשרה מלאה (ויותר), דחה את הערעור על כך שנפסקו לו דמי הבראה רק לפי 80 אחוזי משרה, בטיעון המקומם הבא: "הגם שמצאנו טעם בטענות העובד, בחרנו, בין היתר בשים לב לפער הכספי הזניח, שלא להתערב גם בקביעה העובדתית של בית הדין האזורי לעניין היקף המשרה".
צריך לקרוא פעמיים כדי להאמין שזה הנימוק: עבור שופטי בית הדין הארצי לעבודה, 800 שקל (לפי חישוב פשוט למדי) הם סכום כסף זניח שלא שווה לעייף בגינו את תוכנת החישוב הפשוטה שבמחשבי בית הדין ולהעניק לשאדי את שמגיע לו. אפשר שבשל כך ולמרות שהערעור שהגיש התקבל בעוד שערעור המעסיק נדחה למעשה, לא נפסקו לטובתו הוצאות. כנראה שגם זה זניח בעיניהם. לא יאומן.
הקושי להאמין נובע גם מהעובדה שבית הדין הארצי הבין היטב שמדובר בעובד מוחלש בכל המובנים. אלחפש גם הרוויח שכר מינימום כמטפל בבית אבות (ביום עבודה ממוצע של 12 שעות!), גם עבד ללא תיעוד של זכויותיו (לפי עדות המעסיקה בבית הדין האזורי "עובדי השטחים לא עובדים דרך שעון הנוכחות... הם עובדים דרך סידורי העבודה, ולפי סידורי העבודה הוציאו תלושים", אלא ש"אין לנו אותם. כנראה שלא מצאנו אותם"), וגם היה תלוי בפעולות המעסיקה שלו כדי לקבל רישיון עבודה בישראל (מה שבסופו של דבר הביא להפסקת עבודתו). האם מישהו מפקפק שלעובד כזה סכום של 800 שקל הוא רחוק מלהיות זניח? תמהני.
עצם הצורך להסביר שמדובר בהרבה כסף עבור עובד כמו אלחפש, מקומם אותי. איך זה רלוונטי בכלל לקביעת בית הדין הארצי לעבודה? ממתי השאיפה לצדק אינה כוללת את העיקרון היסודי שדין פרוטה הוא כדין מאה? עם כל הכבוד, אם שופטי בית הדין הארצי מצאו טעות בפסק דין של בית הדין האזורי, הם חייבים לתקנה, גם אם משמעותה "זניחה" בעיניהם ובעיני העולם כולו. אם עורכי דינו של אלחפש - אסף מסדה ושרית דינמז אברג'יל - הגישו בשמו את הערעור על כך, כנראה שבעיניו זה לא זניח.
המסר שעולה מקביעה זו היא שמוטב למוחלשים לא להיכנס בשערי בית הדין כשהתביעות שלהם הם על סכומים "לא גבוהים". חבל שהם ישחיתו את הזמן השיפוטי היקר על הפרוטות שלהם. בצדק קבע עו"ד ערן גולן, יו"ר ועדת חקיקת העבודה בלשכת עורכי הדין, כי פסיקה שכזו "פוגעת באמון הציבור, במיוחד של אלה שמצויים בתחתית החברה, שמשתכרים שכר מינימום ונושאים את עינם אליו בבואם לחפש צדק ומשפט".
הבעיה היא שבית הדין הארצי אינו חריג. לאחרונה המסר הקלוקל הזה, לפיו סכסוכים כספיים בסכומים לא גבוהים מצדיקים פחות השקעת משאבים שיפוטיים, נכנס גם לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות. וזה מסוכן לא רק לשאדי אלחפש או לעובדים מוחלשים כמותו, אלא לכולנו. אפילו אלה מאיתנו שעבורם 800 שקל הם סכום זניח שלא שווה לבזבז שורה בפסק הדין עליו.