בית ספר / צילום: Shutterstock
ב-12 השנים האחרונות זכיתי לייעץ, ללוות, לתמוך ולהדריך לא מעט אנשי חינוך, הורים ומורים בתהליכי צמיחה, התפתחות ולמידה של התלמידים והילדים היקרים שלהם.
לרוב, כשהבטתי בעיניהם של הילדים הצעירים, של ההורים ושל אנשי הצוות ראיתי הרבה כאב ועצב, על כך שהרבה מהקשיים והבעיות הלימודיות, ההתנהגותיות והרגשיות מתעוררות בעיקר בשל המבנה של המערכת שאינו מותאם לצרכים האמיתיים של הילדים.
בצער רב הבנתי שלעיתים קרובות מערכת החינוך כפי שהיא בנויה כיום, לא רק שאינה מאפשרת דרכי התמודדות יעילות אלא היא עצמה יוצרת מגוון בעיות ומחלישה אותם מאוד באופן שבה היא בנויה ובדרך שבה היא פועלת. שיטות הוראה מיושנות מאוד שמסרבות בעקשנות להשתנות כבר עשרות רבות של שנים, אנשי חינוך שאינם נבחרים בדרך ראויה ומותאמת, נטייה תמידית לתחרותיות והישגיות שגובה קורבנות גבוהים בקרב ילדים רבים. אך מעל לכל, מספר הילדים בכיתה מהווה את נקודת החולשה המרכזית של מערכת החינוך.
הבת שלי שעולה לכיתה א' צפויה ללמוד יחד עם עוד 36 ילדים בכיתה. מה הציפייה שיקרה? מה מצופה מילד שיעשה כדי שיקבל את היחס ההוגן והראוי לו?
באמת, במהלך העבודה שלי, ראיתי מגוון דרכים בהן ילדים פועלים כדי לקבל את היחס הרגשי לו הם זקוקים באופן בסיסי. יש כמובן את התלמידים שמתחילים לנהוג בחוצפה, אלימות, תוקפנות ועוד, יש ילדים שמגיבים בתסכול רב - התפרצויות בכי, צעקות, שוטטות, זריקת חפצים ועוד.
יש ילדים שמגיבים בחוסר נכונות ללמוד ולקחת חלק פעיל מהתהליך הלימודי, יש ילדים שהתגובה אצלם היא בעיקר בבית - רגרסיה, בעיות הרטבה, אובדן תיאבון, ירידה במצב רוח ועוד. ומעבר לכל זה, מגיעות התנהגויות הסיכון העצמי והמחשבות האובדניות.
האם הצפיפות בכיתה באמת מובילה לחיסכון בכסף?
מגוון הבעיות שתיארתי כאן היו יכולות להימנע בכיתה בת 20-25 תלמידים לכל היותר, בה מחנך הכיתה קשוב באופן אישי למה שמתחולל בעולמו של כל ילד ונותן מענה אמיתי ונכון. מדובר בנשמות יקרות שמהוות את דור העתיד שלנו. האם אנחנו נותנים להם כל מה שאפשר כדי שיגדלו בדרך הנכונה והמתאימה להם ביותר?
מנתוני השוואה בין לאומית על פי מדד ה-OECD ישראל נמצאת במקום גבוה מאוד מעל הממוצע למספר תלמידים בכיתה (26.5 לעומת 21.2 בחינוך יסודי ו-28.1 לעומת 22.9 בחטיבות הביניים, נכון לשנת 2017) . אחד השיקולים המרכזיים בקביעת רף כל כך גבוה למספר ילדים בכיתה כאן בישראל הוא כמובן השיקול הכלכלי. אך האם הצפיפות בכיתה באמת מובילה לחיסכון בכסף?
על פי הנתונים המוצגים באתר של משרד החינוך (שקיפות בחינוך) מספר התלמידים המופנים לחינוך המיוחד עולה בהדרגה לאורך השנים. בשנת תשס"ג (2003) 38,000 תלמידים בחינוך המיוחד ובשנת תשע"ה (2015) 80,340. מתוך נתון זה 10,768 ילדים עם בעיות התנהגותיות-רגשיות שעל פי רוב, בהינתן המענה תואם במסגרת הרגילה, ניתן היה לאפשר להם את המשך דרכם החינוכית במסגרות הרגילות.
צמצום מספר הילדים בכיתה יאפשר בניית תוכניות אישיות מותאמות לילדים המראים סימני קושי וכן ישפר את יכולתם של אנשי הצוות החינוכי להקנות מיומנויות של ויסות רגשי והתנהגותי. ירידה במספר התלמידים המופנים לחינוך המיוחד שעלותו יקרה מאד, מעבר לאמירה הערכית של שילוב והכלה אמיתית, תביא לחסכון כלכלי משמעותי.
שיפור יכולות אלה יוביל לשיפור בהישגים האקדמיים כפי שניתן לראות בהרחבה בסקירה של ד"ר איתי אשר מלשכת המדען הראשי של משרד החינוך ויאפשרו צמצום פערים, הפחתה של מספר הילדים המופנים לחינוך המיוחד ובטווח הארוך יאפשרו להזניק קדימה את כלל תחומי ההייטק, הטכנולוגיה והמדע ולהרחיב את יכולת החדשנות והיצירתיות הישראלית.
מדינות רבות בעולם הפחיתו את מספר הילדים הממוצע בכיתה בשנים האחרונות, ותקופת הקורונה עכשיו מהווה הזדמנות מצוינת לנצל את המציאות שנוצרה לטובת ילדי ישראל ולמען עתיד טוב יותר לחברה הישראלית.
הכותבת היא פסיכולוגית חינוכית מומחית וחברת עמותת "כולנו משפחה" שמקדמת את עניינם של משפחות צעירות במרחב הציבורי