ארה"ב | פרשנות

בין איראן לאפגניסטן: האם אפשר לסמוך על אמריקה?

אל תחפשו תשובות חד משמעיות. אמריקה עשתה דבר והיפוכו במרוצת 230 השנה האחרונות • אבל הסיבה העיקרית לדאגה היא התנהגותה כאשר היא מתעייפת

חיילי ארה''ב עוזבים את אפגניסטן / צילום: Associated Press
חיילי ארה''ב עוזבים את אפגניסטן / צילום: Associated Press

השאלות האלה חזרו ונשאלו במרוצת מאה השנה האחרונות. התשובות השתנו מזמן לזמן באופן רדיקלי.

האם אפשר לסמוך על ארה"ב? מה היא רוצה בעצם מן העולם החיצון? באיזו מידה היא מוכנה להגן על האינטרסים שלה? האם יש לה תיאבון להתחייבויות ארוכות־טווח?
אפשר לעשות מה שעשה בשבוע שעבר עיתון סיני. הוא חיטט במעיה של מדיניות החוץ האמריקאית החל משנות ה-80 של המאה ה-18. הוא הגיע למסקנה שארה"ב מעולם לא שמרה אמונים לבעלות בריתה, אפילו לא כלפי צרפת, שרק בזכות התערבותה הצבאית היא הצליחה לגבור על הבריטים במלחמת העצמאות שלה. כשצרפת היתה זקוקה לעזרה אמריקאית, האמריקאים אמרו שהם מצטערים, אבל אין להם כל כוונה. לויאליות המיוסדת על הכרת טובה לא היתה תכונה מאפיינת של יחסיהם עם העולם החיצון.

נשיאם הראשון ג'ורג' וושינגטון התרה בהם, במכתב הפרידה שלו, ב-1796, כי חלילה להם מלרחוש "איבות קבועות ומושרשות כלפי אומות כלשהן", או לטפח "קירבה סנטימנטלית" כלפי אחרות. "מדיניותנו הברורה היא להישמר מפני בריתות קבועות עם איזשהו חלק של העולם החיצון".

חוסר נאמנות טבועה אפוא בגנים שלהם, כתב העיתון הסיני בשמחה גלויה לאידה של אמריקה באפגניסטן.

היא הצילה, היא קוממה, היא איבדה, היא הפקירה

האומנם? קשה להשיב על זה, מפני שבמרוצת השנים, מדיניות החוץ האמריקאית היתה רחוקה מעקיבות. היא מילאה תפקיד מפתח בשתי מלחמות עולם. היא הצילה את מערב אירופה בזמן המלחמה הקרה, שארכה 40 שנה ויותר. היא הצילה את דרום קוריאה, מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר של זמננו.

אבל היא איבדה את סין, לפני 70 שנה ויותר. והיא איבדה את הודו־סין, לפני 45 שנה ויותר. היא איבדה את איראן לפני 40 שנה ויותר. ובשבוע שעבר היא איבדה את אפגניסטן.

האבדות האלה יוחסו להתמוטטות כוח הרצון של בעלי ברית מקומיים ולשחיתותן המבעיתה של ממשלותיהם. זה היה בהחלט נכון בכל המקרים: צ׳אנג קאי שק בסין מיד לאחר מלחמת העולם השניה; גנרל נגויין ואן תייה בדרום וייטנאם; השאה של איראן, אשראף גאני באפגניסטן. הם היו בעלי הכישלון העיקריים.

אבל מדאיג האופן שבו ארה"ב השתחררה מהתחייבויותיה להגנת בעלות בריתה. בווייטנאם ובאפגניסטן היא הסכימה לנהל שיחות שלום עם אויביה, בעיקר כדי לקבל כסות פוליטית, כדי שהיא תוכל להחזיר את חייליה הביתה. היא עמדה בתנאי הסכמותיה גם כאשר התברר חד־משמעית שהאויבים מתכחשים להבטחותיהם שלהם. הקומוניסטים של צפון וייטנאם פלשו לדרום; הטליבאן המשיכו מלחמת־חורמה אף כי התחייבו למשא־ומתן לשלום.

שהם יסתדרו בעצמם

אני חושב שזו הנקודה המטרידה ביותר. כשאמריקה מתעייפת מהתחייבויותיה, מתפתחת בה נטייה להתנער מהן, יהיה אשר יהיה. שהם יסתדרו בעצמם, לכל הרוחות, היא אומרת על בעלי בריתה, ומניחה להם לטבוע.

אילו ארה"ב היתה מחילה את דפוסי ההתנהגות האלה על בעלות בריתה בנאט"ו באמצע המאה ה-20, או על דרום קוריאה בכל שלב ב-70 השנה האחרונות, הדעת נותנת בהחלט שכולן היו נופלות בידי הקומוניסטים. זו היתה המציאות הצבאית והפוליטית.
מדוע היא לא החילה? לא תמיד ברור. מה היה קורה אילו היתה ניטשת מלחמת התשה חמה עם ברית המועצות לאורך נהר האלבה בגרמניה? האם עייפות ציבורית מן החיילים ה"חוזרים בארונות אבץ" היתה משכנעת נשיא אמריקאי לארוז ולחזור הביתה? או אז, צבא סובייטי היה מגיע אל האוקיאנוס האטלנטי.

ישראל למזלה לא היתה צריכה לעמוד במבחן של עייפות קרב אמריקאית, ומוטב שלא תצטרך לעמוד בו. לעומת זאת, אין לישראלים שום סיבה להתלונן על חוסר נאמנות אמריקאית. ב-1973, רכבת האויר הצבאית הגדולה ביותר מאז מעולם מילאה את אבדותיה הכבדות של ישראל במלחמת יום הכיפורים, והצילה אותה מהתמוטטות.
אבל גם ישראל צריכה להרהר במשמעויות המפליגות של אפגניסטן.

אירופה כבר מהרהרת. "הכישלון הגדול ביותר בתולדות נאט"ו", אומר מועמד המרכז־ימין לכהונת הקנצלר בבחירות של החודש הבא. זה היה כישלון לא רק מצד הביצוע, לא רק מצד התוצאות, כי אם גם מצד חוסר ההתחשבות של ארה"ב בבעלות בריתה בשלב הסיום. היא לא נמלכה בדעתן, היא לא האזינה להסתייגויותיהן. זו התנהגות שלא היתה מפתיעה איש אילו באה מצד דונלד טראמפ, אבל הנחילה אכזבה עמוקה מצד ג׳ו ביידן, אשר הבטיח להיות ההיפך מטראמפ.

"מדיניות פנים עם מגבעת"

יוברט האמפרי, שהיה סגן נשיא ומועמד לנשיאות בשנות ה-60, מן המדינאים הבולטים של זמנו, אמר ש"מדיניות חוץ היא לאמיתו של דבר מדיניות פנים עם מגבעת". הוא אמר את זה במידה רבה של תסכול. שיקולים של מדיניות פנים הכבידו על יחסי החוץ של אמריקה, והחלישו את יכולתה לקבל החלטות לא פופולריות. זה סביר. זה עניינה של כל דמוקרטיה. הבעיה היא כמובן שעל הדמוקרטיה הזו העולם החופשי התרגל לסמוך לטובת חופשיותו.

אין כאן שום דבר סופני. האסון של וייטנאם אמנם שיתק את מדיניות החוץ האמריקאית במשך עשר שנים, וסלל את הדרך למפלות כבדות (המהפכה באיראן; פלישת ברית המועצות לאפגניסטן; השתלטות הקומוניסטים על אנגולה, על אתיופיה ועל ניקרגואה); אבל אז בא הניצחון הגדול במלחמה הקרה, והשכיח את וייטנאם. אולי גם אפגניסטן תישכח.