שר הבריאות ניצן הורוביץ / צילום: אורון בן חקון
ליבי עם מנהלי בתי החולים שמקימים קול צעקה על מנת לקבל את התקציבים שהובטחו להם על ידי האוצר, אבל להערכתי הם לא מנצלים נכון את הסיטואציה.
אנחנו נמצאים בסיטואציה שהמדינה כולה בקשב מרבי בנושאי בריאות. חולי הקורונה מתים מדי יום, בתי החולים עמוסים, המחלקות לטיפול נמרץ כמעט בספיקה מלאה ואין כמעט ישראלי שלא אומר לעצמו מה יהיה גורלי אם חלילה אדרש לאשפוז בבית חולים.
זה הרגע הנכון להעלות על סדר היום הציבורי את הבעיה האמיתי של מערכת הבריאות הציבורית: היעדר אסטרטגיה.
מערכת הבריאות של מדינת ישראל חולה מאוד כבר הרבה שנים. הסיבה העיקרית לתחלואי המערכת היא היעדר תוכנית אסטרטגית ארוכת-טווח שלוקחת בחשבון את צורכי המערכת ונותנת להם פתרונות ראויים. בכל פעם קם שר תורן, ניטפל לנושא פופוליסטי כזה או אחר ומנסה לטפל בו, טיפול שלא רק שאינו תורם להבראת המערכת - אלא תורם לקלקולה והעמקת המחלה הקשה שלה.
במערכת שבה להכשיר רופא, להכשיר את האמצעי הייצור העיקרי, לוקח 15 שנה. שבה לבנות בית חולים לוקח כעשור ולפתח תרופות ואמצעי טיפול לוקח גם כן שנים ארוכות, אי אפשר להתנהל ללא אסטרטגיה ארוכת-טווח ותכנון לשנים רבות קדימה.
מערכת הבריאות שלנו מעולם לא הביטה קדימה, בוודאי לא בצורה טובה ויעילה מספיק. המהלך הלאומי האחרון שנעשה מתוך מחשבה ארוכת-טווח, דמוי אסטרטגיה אירע לפני 2ן שנים, בחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. החוק הסדיר אמנם את מערכת היחסים בין האזרח למדינה ולקופה בלבד, אבל לא נגע כלל בבתי החולים.
המערכת כפי שהיא היום כוללת בעיקרה: קופות חולים, המטפלות בעיקר במקרים הקלים בקהילה, ומפעילות גם מוקדי מיון קדמיים שאינם מפותחים; מעט מערכות פרטיות ובתי חולים ציבוריים וממשלתיים, שעליהם נופל כל העומס של טיפול בחולים שאינם מטופלים בקהילה.
כל זה צריך להשתנות. תפקידו של בית החולים הציבורי צריך להיות בראש ובראשונה הכשרת רופאים ומחקר רפואי. בזווית הטיפול הרפואי, בתי החולים צריכים להיות מרכזי מצוינות. הם צריכים להתמחות ברפואה המורכבת, שמחייבת מכשור מתקדם וצוות שהתמחה היטב בטיפול במקרים קשים. כל השאר - גם ברפואה הדחופה, וגם באשפוז שלאחר סיום טיפול בבית חולים - יכול וצריך להתבצע בקהילה ובבתי החולים הפרטיים.
גם את חדרי המיון יש לבזר, ולפתוח יותר מרכזי מיון קדמיים בנקודות קצה. אין סיבה שכל מטופל יגיע לחדר המיון של בית החולים הציבורי, ובכך יוסיף לעומס עליו. אומנם, כבר היום מנהלות קופות החולים מוקדים רפואיים, שהם מעין חדר מיון קדמי. אבל לא תמיד הציבור חש ביטחון לפנות לאותם מוקדים שלא באמת ערוכים לטיפול מספיק מקצועי ושגם אינם פועלים בכל שעות היממה.
הרחבה והעצמה של חדרי המיון הקדמיים, פתיחת חדרי אשפוז קהילתיים באחריות קופות החולים וקידום פעילות קופות החולים בבית החולה הם אילו צריכים להיות בראש סדר העדיפויות של מערכת הבריאות. טיפול או אשפוז בית שאפשרי היום בעיקר הודות להתקדמות המטאורית של יכולות השליטה, הבקרה והטיפול מרחוק.
די עם הסיסמאות המיותרות, השחוקות והלא רציניות, של הקמת בתי חולים חדשים, די עם הפופוליזם.
את כל זה היה אפשר והיה צריך לתכנן לפני עשור, אבל זו בדיוק הבעיה של מערכת הבריאות - היעדר תכנון והיעדר אסטרטגיה.
הכסף החסר במערכת הוא חשוב, אבל ניצול הסיטואציה לבניית תוכנית אסטרטגית ארוכת זמן שתשלב את חיזוק הרפואה בקהילה ושילוב בין המערכת הציבורית והפרטית היא הדרך הנכונה להתקדם, הדרך שתפתור במהירות גם את בעיית המשאבים הכספיים של המערכת.
הכותב הוא לשעבר סגן מנהל בית החולים אסותא, סמנכ"ל ומנהל אגף הבריאות בחברת הפניקס ועוזר לשר הבריאות. בימים אלו רואה אור ספרו "העיקר הבריאות" בהוצאת הספרייה העסקית