המשק והחיים חוזרים לשגרה. אימהות לילדים קטנים ובנות להורים סיעודיים נותרות בחוץ
רובנו נושמים לרווחה בימים האחרונים, ומרגישים שהמשק והחיים חוזרים לשגרה. כפי שמלמד השיעור האפסי של החולים קשה בקרב מי שקיבלו שלושה חיסונים נגד קורונה, החיסונים עובדים ומאפשרים למשק לתפקד בצורה סבירה. אפילו את חגי תשרי הצפופים אנחנו מצליחים לעבור בלי אף סגר.
אבל שתי קבוצות עובדים מתקשות במיוחד לחזור לשגרה - אימהות לילדים קטנים ובנות להורים סיעודיים. הראשונות מוצאות את עצמן בבית שוב ושוב עם ילד מבודד, מאומת או חולה; והאחרונות נאלצות לקחת על עצמן יותר אחריות יומיומית לרווחת ההורה לאור המחסור שיצרה הקורונה במהגרות עבודה לסיעוד. הגם שיש אבות שנשארים בבית עם הילד, ויש בנים שלוקחים חלק פעיל בדאגה יומיומית להורה סיעודי, ברוב המשפחות נשים הן הנושאות העיקריות בנטל.
כבר עתה ברור שמערכת החינוך לא נערכה באופן שמאפשר לשני ההורים לחזור לשגרת עבודה סבירה (שלא לדבר על הורים יחידנים). בימים הבודדים שבהן פעלה המערכת אומתו עשרות אלפי תלמידים, ועוד עשרות אלפים נוספים נשלחו הביתה בשל חשיפה לתלמיד מאומת. ילדים בישובים אדומים נשארו בבית, ופתרונות יצירתיים לגבי כלל התלמידים, דוגמת כיתות קטנות ולימוד בחוץ לא יושמו ברוב בתי הספר.
יש לקוות שלפחות ההנחיה של בידוד של שבוע בגין חשיפה תתכווץ, ושביחד עם בדיקות תכופות לפני הכניסה למוסדות החינוך, פחות ופחות ילדים יאלצו להישאר בבית. יש להבטיח, על ידי רגולציה חדשה, שכל הורה שנשאר עם ילד חולה או מבודד, יפוצה מקופת המדינה. שמונת ימי המחלה שעובדים זכאים להם כיום בגין מחלת ילד לא מותאמים לתקופה של מגפה וכן לא סביר להטיל על המעסיקים את כל העלויות של השפעת הקורונה על ילדי העובדים.
הנשים שמטפלות בהוריהן שקופות אפילו יותר
ההשלכות המגדריות בגין הצורך בטיפול בקצה השני של החיים, לעת זקנה, שקופות אפילו יותר מאשר עבודת הטיפול שמשקיעות אימהות. כידוע, המחוקק הישראלי בחר להתמודד עם המספרים הגדלים של אנשים הזקוקים לסיוע יומיומי לעת זקנה בעזרת היתרים ליבוא מהגרות ומהגרי עבודה.
הקורונה העצימה את הקשיים של הזקנים ושל משפחותיהם - מחסור בעובדות, כיסוי חלקי מאוד של העלות על-ידי הביטוח הלאומי, עזיבה ללא התראה של עובדת, מחלה של העובדת, ועוד. דפי הפייסבוק של קבוצות ייעודיות לבני משפחה של חולים סיעודיים מלאים בימים אלה בסיפורים קורעי לב של בני, ובעיקר בנות משפחה, שמתמוטטים בגין הנטל הבלתי נסבל.
החוק מכיר בזכות לששה ימי מחלה בלבד בגין טיפול בהורה - בדומה למקרה של ילדים קטנים, מספר זעום שלא מתאים לימי מגפה. בנוסף, לכאורה, מאז 2018 בן משפחה יכול לקבל תשלום עבור טיפול בבן משפחה סיעודי. למרבה הצער, אפשרות זו מוגבלת כיום רק לאזורים מסוימים בארץ, והסכום שבן המשפחה יכול לקבל מוגבל לסכום גמלת הסיעוד - סכום שלא מכסה את כל העלות של הטיפול, גם כאשר יש מהגרת עבודה. המדינה חייבת לתת מענה דחוף לחולים הסיעודיים ולמשפחותיהם, בין היתר על-ידי פיצוי ראוי בגין עבודת הטיפול המשמעותית שנעשית על-ידי בנות ובני משפחה.
גם אחרי שמשבר הקורונה יחלוף, נדרש לשאלת המגדור של הטיפול במשפחה. הצורך בתגמול בנות (ובני) המשפחה שעושות את עבודת הטיפול שבלעדיה אין לנו קיום כחברה אנושית, כמו גם הצורך בשוק תעסוקה שמכיר בעובדיו כאנשים עם מחויבויות משפחתיות והצורך בעידוד אקטיבי של גברים לקחת חלק שווה בעבודות הטיפול בבני משפחה תלויים, יישארו איתנו עוד שנים ארוכות, גם כאשר, יש לקוות, לא נצטרך להתמודד עם נזקי הקורונה.
הכותבת היא ראשת התוכנית ללימודי נשים ומגדר וחברת סגל בפקולטה למשפטים, באוניברסיטת תל-אביב