הכול מתחיל ונגמר בתקווה: הדרך הקצרה לארגוני הפשע בחברה הערבית

כשמספר הנרצחים בחברה הערבית מתקרב ל-100 מתחילת השנה, ולמרות המאמצים הרבים שבממשלה ובמשטרה מדברים עליהם לשילוב כל גורמי הביטחון - מהשב"כ ועד הצבא - למיגור הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, ניתן להגיד כבר בשלב הזה שכל המאמצים האלה, גם אם יניבו פירות בטווח הקצר מאוד, לא יובילו להצלחה בטווח הבינוני והארוך.

הסיבה היא פשוטה. המפעל לייצור עבריינים, פושעים וקורבנות של ארגוני פשיעה בחברה הערבית קיים, חי ובועט. בניגוד ל"תוכניות הייבוש" שמדברים עליהן בממשלה, אין ייבוש בשטח, וגם סוגרים את הברז שממשיך להשקות את התופעה שמדרדרת את החברה הערבית ליותר מ-100 נרצחים בכל שנה.

הממשלה התכנסה השבוע כדי לטפל במה שהעומד בראש הגדיר כאחת משלוש הסוגיות המרכזיות שממשלתו שמה לה למטרה לטפל בהן. הנתון החשוב ביותר שצריך להדיר שינה מעינה של הממשלה הזאת הוא ש-40% מהצעירים הערבים מוגדרים כ"חסרי מעש". ללא אופק תעסוקתי או חינוכי או כל מסגרת אחרת. מה שמבטיח את זליגתם המהירה לעולם הפשיעה או למעגל האלימות.

בחברה הבדואית בדרום למשל, אחוז הזכאים לתעודת בגרות לשנת 2020 עמד על כ־58% מול כ-76% בחברה היהודית. בהסתכל על הנתונים, היינו מצפים ש־42% מהצעירים הבדואים בדרום לא יזכו להשתלב בכל מסגרת אקדמית או תעסוקתית שדרכה יוכלו לפתח קריירה, שלא נדבר על הקמת משפחה. אך המציאות בפועל שונה. רוב אותם צעירים מתוך ה-42% כן מצליחים להביא כסף בסוף החודש, ואף להתחתן לפני שמלאו להם 25 שנים.

איך זה קורה? התשובה פשוטה: במקרה הטוב, הם ישתלבו בעבודות לא קבועות שמשתכרים בהם בכסף שחור וילמדו איך לעבוד כשהם עוקפים את כל מנגנוני החוק במדינה. במקרה הרע, הם ימצאו את עצמם חלק מ"חברה מסודרת" של סחר בנשק או בסמים, ובמקרים אחרים יוכלו להגיע אף לעבודות רווחיות יותר, כגובי חובות או גרוע מכך.

הנתונים והתיאורים מהחברה הבדואית מהדרום מעידים גם על שאר חלקי החברה הערבית, ולא מדובר בדפוסי התנהגות מיוחדים רק לאותה אוכלוסייה, למרות שהיקפם יותר רחב בדרום בגלל ההזנחה וההפקרות ארוכות השנים של ממשלות ישראל לדורותיהן.

המסקנה העיקרית היא שבכל שנה 40% מהצעירים הערבים הם מועמדים פוטנציאליים לעבריינות. זאת אומרת שלא משנה עד כמה המשטרה תצליח לאסוף בכל שנה נשק בלתי חוקי, שלפי ההערכות מגיע היום ליותר מ- 400 אלף כלי נשק בכלל המדינה, ולא משנה עד כמה השב"כ יתערב בפענוח מקרי רצח. כל עוד קיים אותו מפעל שמכשיר ומייצא את הצעירים האלה למעגל הפשיעה והאלימות, מדובר באקמול למחלה מסובכת וקטלנית ותו לא (או אם תרצו, מכונת ההנשמה של חולה הקורונה). למפעל הזה קוראים - הזנחה.

שורש הבעיה מצוי בחינוך ובתעסוקה בחברה הערבית. ביום שהממשלה תבטל את הקריטריונים הפרימיטיביים לשיבוץ וגיוס מורים בחברה הערבית, שמשאירים מחוץ למערכת אלפי מורות ומורים מוכשרים וצעירים, וממשיכים להעסיק מורי דור ישן, ללא תארים מתקדמים או חשק אמיתי ליצור שינוי - אז המצב ישתנה. ברגע שהממשלה תחליט שתוכניות הפיתוח הכלכלי בחברה הערבית יעסקו לא רק בתקציבים לרשויות מקומיות, אלא שידאגו לפתור סוגיות עמוקות יותר, כמו הכשרת קרקעות לדיור ומתן פתרונות פיננסיים, רק אז יהיה לצעיר הערבי במדינת ישראל אופק. הכול מתחיל ונגמר בתקווה.