סימני משבר נשיאותו של ג׳ו ביידן ניכרים כמעט בכל סקר דעת קהל, ונידונים בלשון הפלגה כמעט בכל פרשנות פוליטית. הדמוקרטים חפויי ראש, הרפובליקאים שמחים לאיד.
הירידה באהדה לנשיא היא פנומנלית. רק 38% מן המרואיינים בסקר אחרון, בשבוע שעבר, של אוניברסיטת קוויניפיאק, סמכו את ידיהם על התנהלותו. 53% העניקו לו ציון שלילי. שלושה שבועות קודם, היחס היה 42 ל־50, לרעתו.
פירוק המספרים האלה לגורמיהם מניב נדודי שינה בבית הלבן ובמפלגה הדמוקרטית. כמעט בכל השאלות, רוב ברור, או עצום, מעניקים לו ציון שלילי. כלכלה: 55־39; הפיקוד על הצבא: 58־37; מדיניות חוץ: 58־34; מדיניות הגירה: 67־25; המצב בגבול מקסיקו (מהגרים לא חוקיים): 67־23.
נקודות החוזק המובהקות ביותר שלו הפכו לנקודות תורפה. 49% חושבים ש"אכפת לו מהעם האמריקאי", לעומת 48. בחודש אפריל היחס היה 37־58 לטובתו. "ישר": 50־44 לרעתו. בחודש אפריל היחס היה 42־51 לטובתו. "בעל כישורים טובים של יחסי אנוש": 56־41 לרעתו. בחודש אפריל היחס היה 44־52 לטובתו.
"כשירותו הכללית מוטלת בספק"
אין זו הגזמה להגיד, שהובאש ריחו של הנשיא ביידן. הוא פיתח את מגע הקסמים של המלך מידאס, במהופך: כל זהב שבו הוא נוגע הופך לאפר. עורך הסקר, טים מאלוי, מצוטט באתר הרשת של קוויניפיאק (poll.qu.edu/poll־release): "הנשיא ביידן מאבד אמון, מנהיגותו מעוררת פיקפוקים, כשירותו הכללית מוטלת בספק, הוא מוכה בכל החזיתות, שיעורי הפופולריות שלו מוסיפים לצנוח לרמה שלא נראתה דוגמתה מאז הימים הקשים ביותר של נשיאות טראמפ".
קשה להיזכר אימתי נשיא הצליח להתפרק במהירות כזאת ובהחלטיות כזאת ממטען הרצון הטוב שאיתו נכנס אל הבית הלבן. חלק מזה הוא תוצאה של נסיבות, כמו התפרצות וריאנט הדלתא; חלק מזה הוא תוצאה של מזל רע, כמו האמרת מחירי הנפט וצווארי הבקבוק בשרשרות האספקה; וחלק מזה הוא כישלונות אישיים ופוליטיים של הנשיא ושל מפלגתו.
"סוציאליזם באמריקה"
העניין השלישי הוא זה שצריך להדאיג ביותר את הנשיא ואת תומכיו. על ביל קלינטון ועל ברק אובמה היה אפשר להגיד בזמן השבעתם שהם מעוטי ניסיון בפוליטיקה של וושינגטון. הם עשו טעויות של טירונים, שעלו להם ביוקר רב. אבל ביידן חי בוושינגטון ונשם את אווירה במשך ארבעה עשורים. חוסר יכולתו להנהיג את מפלגתו, וללכד את שורותיה, היא הסיבה העיקרית שממשלו מתקשה לעמוד במשימות השאפתניות שקיבל עליו במהלך האביב והקיץ.
במרכז עומדת הצעת התקציב היקרה ביותר והנועזת ביותר בתולדות ארה"ב: 3.5 טריליון דולר, שנועדו לשנות מעיקרו את סדר העדיפויות הלאומי. "סוציאליזם באמריקה", קוראים לזה הרפובליקאים.
התקציב כולל הגדלת הסובסידיות לטיפול רפואי, הוזלה של מחירי התרופות, הרחבה גדולת ממדים של חופשות לידה בתשלום, של מעונות יום מסובסדים לילדים, של הקלות מס בגין ילדים, של גני טרום חובה לכול במימון ממשלתי; של הקלות מס להשקעות באנרגיה ירוקה כדי להקטין עד 2030 ב־50% את פליטת הפחמנים.
לממן את התכנית הזו, הנשיא ומפלגתו מציעים להגדיל מ־21% ל־28% את מסי החברות (שהורדו לשיעור הנוכחי בשנה הראשונה של נשיאות טראמפ; הדמוקרטים טוענים שהפחת המסים הוסיפה שבעה טריליון דולר לחוב הלאומי) ולהגביה את תקרת מס רווחי הון מ־23.8% ל־43.4%.
משא כבד על כתפיים צרות
מכל זווית אפשרית, זו נועדה להיות גולת הכותרת של נשיאות ביידן, שוות־ערך פוליטית ומוסרית ל"ניו דיל" של פרנקלין רוזוולט, כמעט לפני 90 שנה. אבל הנשיא העמיס את המשא האדיר הזה על כתפיו של הרוב הדמוקרטי הקטנטן ביותר שאפשר להעלות על הדעת בקונגרס: קול אחד בסנאט של מאה, תשעה קולות בבית נבחרים של 435.
בזמן מערכת הבחירות שלו ביידן התפאר ביכולתו המוכחת ליצור מערכת יחסים פרגמטית עם חברי המפלגה היריבה. הוא הצליח לעשות כן פעם אחת, בהקצבה חשובה כשלעצמה של 1.2 טריליון דולר לשיקום התשתית. עשרה סנאטורים רפובליקאיים הצביעו לטובת החקיקה, ואיפשרו את העברתה בסנאט. חקיקה מחייבת הסכמה של שני בתי הקונגרס. אבל אז קפץ השמאל הדמוקרטי בבית הנבחרים, והודיע שלא יניח לתשתית לעבור, אלא אם כן הסנאט יאמץ תחילה את הקצאת 3.5 טריליון הדולר.
"הפסקה אסטרטגית"
להלן חזר והתברר שהדו־מפלגתיות של המערכת האמריקאית היא אחיזת עיניים. לפחות שניים מ־50 הסנאטורים הדמוקרטיים פועלים כמפלגה שלישית, או שלישית ורביעית. הם נמצאים ימינה ממפלגתם.
אחד הוא סנאטור בן 74 ממדינת מערב וירג׳יניה, ג׳ו מנצ׳ין; שנייה היא סנאטורית בת 45 ממדינת אריזונה, קירסטן סינמה. גם הוא גם היא מייצגים מדינות שמרניות. מערב וירג׳יניה הצביעה לטובת דונלד טראמפ בהפרש של כמעט 40%. אריזונה אמנם הצביעה לטובת ביידן, בהפרש זעיר של 11,000 קולות, אבל לרפובליקאים יש בה בדרך כלל יתרון ניכר.
הצלחתו של מנצ׳ין לחזור ולהיבחר שלוש פעמים במדינה כה ימנית כמעט מנוגדת לחוקי הטבע. ברור למדי ששום דמוקרט זולתו לא היה מצליח לחולל את הנס הזה. גם הצלחת סינמה להיבחר, בהפרש של 2.4%, עוררה השתאות. דמוקרט אחר אולי היה מתקשה. היא אגב האשה הראשונה מאז ומעולם. המייצגת את אריזונה בסנאט.
החודשים האחרונים בוושינגטון עומדים בסימן המאבק על חסדיהם של מנצ׳ין ושל סינמה. הם לא התנגדו מעיקרה ליוזמת 3.5 הטריליון, אלא להיקפה. מנצ׳ין קושר את התנגדותו הן בגודל החוב הלאומי, הן באיום להתאוששות הכלכלית הנובע מהעלאת מסים, והן בסכנה הגוברת של אינפלציה. לאחר שארה"ב הוציאה חמישה טריליון דולר בתוך שנה וחצי כדי להמתיק את גלולת הקורונה, "על הקונגרס לעשות הפסקה אסטרטגית", כתב מנצ׳ין בחודש שעבר. את ההפסקה הזו הוא מציע, כדי לאפשר לכל חבר קונגרס לבדוק "מה עלינו לממן, ומה איננו יכולים להרשות לעצמנו".
ההזדמנות האחרונה
תשובת רוב הדמוקרטים היא שאין לנשיא ביידן ולמפלגתו זמן. ריאלית, הסתיו הזה מעניק את ההזדמנות האחרונה לחוקק חוקי הקצאה מרכזיים. השנה הבאה תעמוד בסימן בחירות אמצע־הקדנציה לבית הנבחרים ולשליש ממושבי הסנאט.
מקץ מאבקים פנימיים בלתי פוסקים, הדמוקרטים מודים עכשיו שאין להם ברירה, אלא להסכים להרבה פחות מ־3.5 טריליון. הנשיא מציע קצת יותר משני טריליון. מנצ׳ין מוכן ל־1.5 טריליון. זה הרבה כסף, אבל לא במידה המתקרבת למלא את ציפיותיהם של הפרוגרסיבים במפלגה. יש להם סיבה סבירה להניח שיעברו הרבה שנים לפני שמפלגתם תחזור ותחזיק בכל מוקדי הכוח בוושינגטון.
שני הנשיאים הדמוקרטיים הקודמים, קלינטון ואובמה, הצליחו להיחלץ ממעמקים של חוסר פופולריות, ולהיבחר לתקופת כהונה שנייה. אבל הפופולריות הנמוכה שלהם גבתה מחיר כבד ממפלגתם: היא איבדה את הרוב שלה בקונגרס בשנה השנייה של נשיאותם. בשש השנים הבאות ניטל מן הנשיא הכוח לחוקק חוקים. רוב הסימנים מעידים שזו אמנם תהיה התוצאה של שקיעת ביידן. נשיאותו מפרפרת על פי התהום.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny־globes. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
