השר אלעזר שטרן / צילום: יוסי זמיר
"משפט שדה", "רצח אופי", "גורמים אינטרסנטיים" - הן חלק מהתגובות הנשמעות בקשר לעמדה שיש להתייחס בכובד ראש לתלונות אנונימיות לגבי התנהגות בלתי הולמת בכלל, והטרדות מיניות בפרט. התלונה האנונימית נגד ראש השב"כ שהוגשה לוועדת האיתור, כמו גם האמירה של השר אלעזר שטרן על כך שהשמיד תלונות אנונימיות בהיותו ראש אכ"א, מעוררות את השאלה כיצד יש להתייחס לתלונות לא מזוהות.
בעולם מושלם, בלי פערי כוחות, אולי ניתן היה להתעלם מתלונה אנונימית. כאשר מנסים לברר אמת עובדתית לגבי מעשה אסור, ראוי שיהיו לתלונה שם ופנים ושתהיה לנילון הזדמנות נאותה להפריך את הנטען נגדו. אבל במציאות של יחסי כוח משמעותיים, כמו אלה שיש בשוק התעסוקה, בצבא ובפוליטיקה, נשים רבות לא יכולות לדווח בגלוי על הטרדות מיניות כי הן לא יכולות להרשות לעצמן לאבד את מקום העבודה, או לא רוצות לאבד את התפקיד בצבא, או לא מוכנות לספוג את התגובות האלימות שפעמים רבות מופנות כלפי מתלוננות. תלונות אנונימיות הן כלי הנשק של חסרות הכוח. לא בכדי, החוק למניעת הטרדה מינית מחייב את הגורם האחראי לטפל בכל מקרה של הטרדה מינית שהוא יודע עליו, ללא קשר לשאלה כיצד נודע דבר ההטרדה - דרך תלונה גלויה, תלונה אנונימית, או כל דרך אחרת.
תלונה אנונימית היא תמרור אזהרה. היא מחייבת בדיקה, שאפשר לעשות ללא זהות המתלוננת. בדיקה כזו היא, בהגדרה, מוגבלת, וייתכן מאוד שלא יתאפשרו ברור מעמיק והסקת מסקנות אופרטיביות. אבל, לרוב, מי שהטריד אישה אחת, הטריד גם אחרות. כמו כן, פעמים רבות הסביבה הקרובה למטריד מודעת למעשיו - למשל, מזכירת חוג באוניברסיטה ששומעת לאורך שנים סיפורים על מרצה מטרידן, או נהג בחברה שהיה עד להטרדות של אחד ממנהליה כלפי נוסעות אחרות. התגובה לתלונה אנונימית צריכה להיות בירור זהיר ואחראי בסביבת העבודה של אותו אדם. אם התלונה נותרת בודדה וללא כל גיבוי או עיבוי שמאפשרים פעולה נוספת, יש לתייק ולשמור אותה למקרה שתגענה בעתיד נוספות. אם מצטרפות אליה עדויות נוספות בעת הברור, או לאחר מכן, אזי יש לנקוט באמצעים הראויים נגד הנילון תוך הקפדה על הליך הוגן.
דבריו של השר שטרן על הצורך להילחם ב"תרבות" התלונות האנונימיות מעידים על בורות ואטימות של מי שלא היה צריך לחשוש מהטרדה מינית ומההשלכות של סירוב לשתף אתה פעולה. תנועת MeToo הביאה למצב שבו דברים כאלה זוכים לגינוי רחב, וטוב שכך. לא נרשה לחזור אחורה, לעידן הלא רחוק שבו גברים בעלי כוח תעסוקתי, צבאי או פוליטי אמרו לנשים מתי ואיך עליהן להשמיע את קולן או לשתוק.
הכותבת היא ראשת התוכנית ללימודי נשים ומגדר וחברת סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב