ד''ר ריי ביטון, יו''רית ארגון המתמחים מרשם / צילום: אלעד גוטמן
קשה למצוא את האדם בישראל, אפילו מתוך הממסד הרפואי, אשר חולק על החשיבות והנחיצות של מאבק המתמחות והמתמחים לרפואה - אך מעטים מתייחסים לעובדה כי המאבק הזה הוא גם מאבק פמיניסטי לעילא. אחרי עשרות שנים בהן תורנויות של 26 שעות מהוות נורמה איומה במערכת הבריאות, דורשים הרופאות והרופאים הצעירים, העתיד של עולם הרפואה הישראלי - כי התורנות תקוצר.
אין ספק שלדבר חשיבות אדירה מבחינת הרווחה האישית שלהם, ורווחתם של המטופלות והמטופלים אשר ייהנו ממטפלים רעננים וערניים יותר, אשר קשובים יותר לצרכיהם. המאבק לקיצור התורנות עולה בקנה אחד גם עם אחד ממאבקי הליבה של שדולת הנשים והפמיניסטיות בכלל - האיזון החסר בין עבודה ובית - אשר בו ישראל, על פי מדד ה-OECD, ממוקמת שלישית מהסוף.
לא סתם אנחנו רואות ורואים כי העומדות בחזית המאבק, אלו המתראיינות על הנושא ללא הרף ומעורות במשא ומתן מול משרד הבריאות, הן מתמחות. ד"ר ריי ביטון, מובילת המאבק, היא רק דוגמא מופתית אחת - כאשר היא בוחרת לנהל את המאבק בעודה מתמודדת בעצמה הן עם עול העבודה, והן עם תינוקת בת חודשיים בלבד.
אין זה קורה סתם - נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מראים שינוי דרסטי במגמת הסטודנטים לרפואה, אשר עומד, לפי נתון מ-2016, על 55% סטודנטיות. יותר ויותר נשים נכנסות אל תחום אשר בעבר נשלט על ידי גברים בלבד, ובכך מוטח בהן בצורה חריגה, חוסר האיזון בין עבודה ובית הקיים גם באופן כללי במשק.
בכלל המשק בתרבות העבודה המודרנית, השואפים להתקדם מתבקשים לתעדף את מחויבותם למקום העבודה. מרבית העובדים והעובדות נאלצים לבחור, במידה כזו או אחרת, בין הצלחה והקדשת זמן מספקת למשפחותיהם. הכורח לבחור הוא כמובן מנת חלקם של גברים ושל נשים כאחד, אך אינספור מחקרים מצביעים על מאפיינים מגדריים מובהקים וכי לרוב, ההסללה החברתית תוביל נשים, יותר מגברים, לוותר על הזדמנויות תעסוקתיות ועל שכר גבוה, לטובת הטיפול במשפחה ובמשק הבית.
נתונים ממחקר ששדולת הנשים ביצעה ב2019, מראים כי בעוד רק 9% מהנשים יוצאות מהעבודה באופן קבוע אחרי 18:30, אחוז הגברים שעושה כן עומד על 20%. בבדיקת כמות הפעמים בהן כל אחד מוציא את הילדים מהמסגרות, המצב מחמיר - כ-51% מהנשים מוציאות את הילדים כל יום מימות השבוע, לעומת כ-4.5% מהגברים בלבד. לא פחות מ-45.5% מהגברים (לעומת 5.9% מהנשים) העידו כי הם לא מוציאים את הילדים מהמסגרות אף פעם.
בנוסף, התמחות הרפואית מתרחשת לא פעם בדיוק בשנים בהם זוגות רבים מרחיבים את המשפחה - העשור השלישי והרביעי לחייהם - ובכך חופפת שנים של היריון, לידה וגידול פעוטות, באופן שלא מאפשר לקיים חיי משפחה, ונוכחות בחיי הילדים והילדות. גם עבור המתמחים הגברים, תורנות אינה רק אותה היעדרות מהבית ל-26 השעות. היא נמשכת ביום שלמחרת, הכולל שינה לא מרובה כי ישנן מחויבויות נוספות - ובכך גוזרת עליהם עייפות תמידית. תורנות זה חוסר גמישות בזוגיות, כך שגם אם בת הזוג חולה אבל צריך לקחת את הילדים למסגרות, אז ש"תתמודד", או תקרא לסבא-סבתא. זה לפספס אירועים משפחתיים, או לקבוע יום נפרד לאסיפת ההורים.
מאבק המתמחים אינו חדש, ורק זוכה בחודשים האחרונים להתעוררות. אך כניסה של יותר ויותר נשים לתחום, מהווה קטליזטור מסייע להצבת הגבולות האדומים, בדרישה להפסיק את הסבל והפגיעה המתמשכת הזו. גם המתמחות, אשר תוכלנה לבחור גם במשפחה ללא הצורך לחשוש מההשלכות על הקריירה, וגם המתמחים, אשר יוכלו להיות אבות מעורבים יותר, גם כן ללא חשש דומה - יהיו רופאים טובים יותר.
הכותבת היא דוברת שדולת הנשים בישראל