בטווח המיידי זה אולי יוגדר כניתוח מוצלח, אבל עד מהרה זה עלול להתברר כאקט שיהרוג את החולה / צילום: Shutterstock, Georgy Dzyura
תזכיר החוק שמקדם משרד המשפטים, שתכליתו להרחיב את סמכויות המשטרה לערוך חיפוש בבית או במבנה ללא צו בית משפט, הוא סכנה אמיתית ומוחשית לזכויות היסוד הבסיסיות ביותר שעומדות לכל אזרח במדינה דמוקרטית. בשעה שרבים מלינים על רמיסת זכויות הפרט בעקבות מדיניות הממשלה ביחס למלחמה בקורונה, ראוי דווקא להישיר מבט לעבר הצעת החוק השערורייתית הזו, שנזקיה עולים בעשרות מונים על כל פגיעה תאורטית שעשויה להיגרם ממדיניות התו הירוק.
לפי הצעת החוק שמקדם משרד המשפטים לבקשת המשטרה, כל שוטר יורשה להיכנס לבית או למבנה אחר גם אם אין בידו צו חיפוש, כאשר "יש חשד סביר כי במקום מצוי חפץ הקשור לעבירה שעונשה עשר שנות מאסר לפחות, העשוי לשמש ראיה לביצוע העבירה, והחיפוש נדרש באופן מיידי לשם מניעת העלמת הראיה או פגיעה בה". עוד לפי החוק שמקדם המשרד, תינתן לשוטרים האפשרות להחרים צילומים ממצלמות אבטחה ללא צו.
בדברי ההסבר להצעת החוק מנסה משרד המשפטים להצדיק את מתן הסמכויות המופרז בגל הפשיעה שעולה על גדותיה בחברה הערבית. כך למשל, לדברי המשטרה קיימת בחברה הערבית תופעה נרחבת של מחיקת צילומים ממצלמות אבטחה שתיעדו עבריינים, אשר נעשית במקביל למאמצי המשטרה להוציא צו להשגת הצילומים.
במשרד המשפטים אף מסבירים כי התיקון המוצע יעניק למשטרה כלים שיאפשרו לה לתפוס ראיות גם ללא צו בית משפט כאשר יש חשש שהראיות יועלמו או ישובשו באופן שיביא לעלייה בפענוח פשיעה חמורה ובהעמדה לדין, ואף מודים כי הדבר נועד גם להעלות את היקף כלי הנשק והאמל"ח הנתפסים.
הצעד שמבקשים המשטרה ומשרד המשפטים לנקוט בו אינו מידתי
על-אף שברור כי גל הפשיעה בחברה הערבית דורש חשיבה מחודשת באשר לאמצעי האכיפה שנוקטת המשטרה; ולמרות שברור כי אל מול זכויות הפרט ניצב במקרה הזה אינטרס ראשון במעלה שתכליתו מניעת פגיעה בחפים מפשע המשלמים בחייהם נוכח השימוש הבלתי חוקי באמצעי לחימה בחברה הערבית - נדמה כי הצעד שמבקשים המשטרה ומשרד המשפטים לנקוט אינו מידתי ועלול להביא למצב בלתי נסבל של רמיסת זכויות יסוד שמוקנות לכל אדם במדינה מתוקנת, מעצם היותו אדם.
אכן, לא חסרות דוגמאות למקרים בהם משמשים בתי המשפט כ"חותמת גומי" בלבד של המשטרה בהענקת צווי חיפוש מופרזים או לא מוצדקים. ועדיין, העובדה שבעקבות הצעת החוק שמועלית כעת לדיון תוכל המשטרה לנקוט אמצעים פוגעניים ודרסטיים על בסיס שיקול-דעתה בלבד וללא כל צורך להצדיק זאת בפני בית המשפט, אמורה לחלחל כל אזרח שומר חוק.
לכל זאת יש להוסיף את השאלה המתבקשת, והיא האם מה שמונע מהמשטרה להילחם בגל הפשיעה בחברה הערבית זה אכן חוסר בסמכויות אכיפה - או שמא מדובר בסיבות אחרות לגמרי. השאלה הזאת חשובה, שכן גם כיום סמכויות האכיפה של המשטרה רחבות מאוד. כך, למשל, גם כיום מותר למשטרה להיכנס למבנה ולערוך בו חיפוש ללא צו אם קיים יסוד להניח שנעשה בו פשע, או אם בעל המבנה הוא זה שפנה למשטרה. וגם כיום יכולה המשטרה להיכנס המשטרה למבנה ללא צו אם יש לה יסוד להניח שאדם הנמלט מהמשטרה נכנס למקום. המשטרה אף יכולה להציב מחסומים משטרתיים בכל מקום בו היא סבורה כי יש צורך בכך, כלי שכבר הוכח בעבר כאמצעי יעיל ביותר במלחמה נגד ארגוני פשיעה.
לכל אלה יש להוסיף את החשש שהחוק החדש יופנה אך ורק נגד אזרחים ערבים,- חשש שאינו בלתי מבוסס נוכח דברי ההסבר להצעת החוק והודאת המשטרה כי היא מבקשת את התיקון המוצע באופן ספציפי כדי להילחם בפשיעה בחברה הערבית. אכיפה סלקטיבית על רקע אתני היא סכנה מוחשית, וניסיון העבר מלמד כי לעתים קרובות היא מתבררת כחרב פיפיות.
כולי תקווה כי הגורמים המוסמכים במשרד המשפטים ונבחרי הציבור שלנו יפנימו כי אישור תזכיר החוק אינו התרופה הראויה למלחמה בפשיעה שהולכת וגואה בחברה הערבית. בטווח המיידי זה אולי יוגדר כניתוח מוצלח, אבל עד מהרה זה עלול להתברר כאקט שיהרוג את החולה, שבמקרה הזה הוא החברה הדמוקרטית בה כולנו חפצים לחיות.
הכותבת היא מתמחה בדין הפלילי