שריפות בהרי קליפוניה / צילום: Associated Press, Ringo H.W. Chiu
בעוד ימים בודדים, ישאו מיליוני בני אדם ברחבי העולם את עיניהם לעיר גלאזגו שבסקוטלנד, בה יתכנסו יותר מ־100 ראשי ממשלות ומנהיגים מקצוות העולם, לוועידה שיש מי שמכנים אותה בשלל תארים כגון "היסטורית", "גורלית", "ההזדמנות אחרונה של דורנו". בזה אחר זה, הם יעלו על דוכן הנואמים להציג את הצעדים בהם ינקטו כדי להילחם במשבר האקלים המוביל לאובדן חיי אדם ונזקים כלכליים כבדים, ובחדרים סגורים - הם ישבו וינהלו שיחות, אולי אף ויכוחים קולניים, על מנגנונים להצלחה גלובלית במאבק שעד עתה, העולם נכשל בו.
● בנט רוצה שישראל תהיה עמוד האש הטכנולוגי במאבק העולמי במשבר האקלים
● המשוואה שלא נשברה ושעון הפחמן המתקתק | אורי פסובסקי, פרשנות
● "בזבזנו 30 שנה, צריך להתחיל להטיל מכסים על מוצרים ממדינות מזהמות" | ראיון
הפוליטיקאים לא ידונו בדרכים למניעת משבר האקלים, שכן האנושות כבר פספסה את ההזדמנות הזו: העולם כבר התחמם ביותר מ־1.2 מעלות צלזיוס בממוצע בהשוואה לעידן הטרום תעשייתי. חלק מהשפעות ההתחממות, הן בלתי הפיכות ובלתי ניתנות לשינוי. תוצאות ההתחממות בחסות מעשי ידי אדם - שריפות ענק, הצפות וגלי החום - הן כבר מוחשיות. בכל זאת, ראשי מדינות, פוליטיקאים ופקידים יתכנסו סביב השולחנות, וינסו למצוא דרכים להגביל את הנזק שמיליארדי בני אדם יצטרכו להתמודד עימו שנים קדימה, ולהימנע מתוצאותיו ההרסניות ביותר של משבר האקלים. כולל התמוטטות אפשרית של המערכות הטבעיות התומכות בחיינו.
לאחר עשרות שנים שבהן הנתונים המדעיים מצביעים על מגמה חד משמעית, לפני כשש שנים, 196 מדינות מתפתחות ומפותחות ברחבי העולם שילבו כוחות, וחתמו על "הסכם פריז" במטרה להפחית את פליטות גזי החממה שלהן ולהגביל את עליית הטמפרטורה "הרבה מתחת ל־2 מעלות צלזיוס", או ל־1.5 מעלות צלזיוס עד שנת 2050.
אלא שבשנים שחלפו מאז ששושבין ההסכם דאז, נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה, פתח את נאומו במשפט "אנחנו הדור הראשון המסוגל לזהות את ההתחממות הגלובלית והאחרון שמסוגל למנוע אותה", צומצמו פליטות גזי החממה בקושי בעשירית ההיקף הנדרש, והעולם המשיך לדהור על מסלול ההתחממות ההרסנית, רחוק מהסקאלה הנחשבת לבטוחה עבור החיים על פני כדור הארץ.
ניתוק התלות בדלקים מאובנים
כל שבריר מעלה, ישפיע על בריאות האדם, פרנסתם של מיליונים, ביטחון תזונתי, אספקת מים, צמיחה כלכלית, משך הבצורות, היכחדותם של בעלי חיים ועוד. הנה דוגמאות בודדות: בהתחממות ממוצעת של מעלה וחצי, עונת הבצורת תתארך בממוצע בחודשיים. עלייה של שתי מעלות תאריך את הזמן לארבעה חודשים. במעלה וחצי, תתרחש עלייה ממוצעת של 41% בסכנה לשריפות באזור הים התיכון בקיץ. עלייה של שתי מעלות תגדיל את הסכנה ל־62% ושלוש מעלות ב־97%.
בשל ההבדלים הקריטיים, בשבוע הבא, ינסו ארה"ב, האיחוד האירופי ומדינות קטנות יותר, בין היתר באוקיינוס השקט, להוביל להסכמה להגבלת עליית הטמפרטורה למעלה וחצי בלבד - הסף הנחשב לבטוח עבור האנושות. כדי לעמוד בכך, יצטרכו המדינות לחתוך את פליטות הפחמן הדו־חמצני ב־45% עד שנת 2030, ולהגיע לאפס פליטות בשנת 2050. זוהי לא משימה פשוטה כלל: היא דורשת לנתק את התלות של המדינות בדלקים מאובנים ולשנות את האופן שבו האנושות מנהלת היום את מערכות כדור הארץ.
הפוליטיקאים טפחו לעצמם על השכם
עד היום, הסכמי פריז לא הצליחו להדביק את הנדרש בתחזיות המדעיות. פוליטיקאים טפחו לעצמם על השכם יותר מדי פעמים, אך צעדיהם הוכחו כלא־יעילים. ריכוז גזי החממה באטמוספירה נמצא בשיא של כל הזמנים, וההתאוששות ממשבר הקורונה דווקא מובילה לעלייה בפליטות, תוך המשך סבסוד ממשלתי לדלקים מאובנים.
השבוע, שרטט דוח "פער הפליטות" של האו"ם את המציאות העגומה: למרות ההבטחות ולמרות ההצהרות הרבות של פוליטיקאים ברחבי העולם על מחויבותם לנושא, היעדים המעודכנים וההתחייבויות שהגישו המדינות לאו"ם לקראת הכנס יובילו להתחממות של 2.7 מעלות צלזיוס עד סוף המאה. זאת במידה ויקוימו במלואן, מהראשונה ועד האחרונה. אם הן לא יעמדו בהתחייבויות, גם מסלול התחממות של יותר מ־3 מעלות אינו דמיוני.לפי ההתחייבויות הנוכחיות, דוח של מכון המדיניות Chatham House קובע שיש סיכוי של פחות מאחוז אחד להגביל את הטמפרטורה ל־1.5 מעלות.
פליטות הפחמן האנושיות נשארות באטמוספירה עד אלף שנים, כך שמי שישלם על הפליטות הנוכחיות הם הדורות הבאים. האנושות כבר 'בזבזה' 85% מתקציב הפחמן שלה - הפליטות שהאטמוספירה יכולה לקלוט מבלי שכדור הארץ יתחמם מעבר מעלה וחצי, כך שלמנהיגים כבר לא נותר זמן להסתפק בדיבורים בלבד.
היכן הכשל במנגנון? גם אם כלל המדינות התחייבו תחת הסכם פריז לפעילות משותפת, כל אחת מהן קובעת את היעדים לעצמה - וגם יכולה להימנע מעמידה בהם, שכן אין בהסכם סנקציות כלפי המדינות המפרות אותו, גם אם הן מסכנות את שכנותיהן, שכן משבר האקלים לא מבדיל בין גבולות ומדינות - וללא ערבות הדדית ופעולה משותפת, כלל המדינות יישאו בתוצאות, גם המצטיינות ביותר. לכן, אחת התקוות היא שהמדינות השאפתניות ינסו 'למקסם' את ההסכם, ולנסות לקבוע בו מנגנונים מחייבים, כך שמדינות שלא ירתמו לאיפוס הפליטות - ישלמו על כך מחיר.
מה הפסגה צריכה כדי להצליח
מדינות רבות הצהירו על יעד של נטו אפס פליטות עד שנת 2050 (כלומר, איזון בין הפליטות לבין המקורות שייספגו אותן - עצים, אוקיינוסים בריאים ואמצעים טכנולוגיים שלא קיימים כיום). אך כדי שהפסגה תצליח, המדינות צריכות להתחייב לא רק לנטו אפס פליטות עד 2050, אלא ליעדים שאפתניים של קיצוץ כמחצית הפליטות עד שנת 2030, אשר בלעדיהם העולם ידהר על מסלול ההתחממות ההרסנית.
למרות שפעילות משותפת של כלל המדינות היא הכרחית - בראש החץ, נמצאות הפולטות הגדולות ביותר: סין, ארה"ב, הודו, ורוסיה. באיחוד האירופי מתקיימת הפעילות השאפתנית ביותר, אך מדינות משמעותיות, משתרכות מאחור.
ארה"ב הייתה, היסטורית, השחקן החשוב ביותר במשא ומתן הבינלאומי, לא רק בשל מעמדה הבינלאומי, אלא גם מפני שהיא זו האחראית באופן היסטורי לפליטות הפחמן הכבדות ביותר. כעת, לאחר שנים ארוכות של הזנחה תחת משטר טראמפ, ארה"ב חזרה לשולחן. הנשיא ג'ו ביידן אף הגיש את תוכניות האקלים השאפתניות ביותר בהיסטוריה של מדינתו לקראת פסגת גלאזגו. קמפיין הבחירות שלו הסתמך במידה רבה על הבטחות אקלימיות, כאשר בין היתר הוא הבטיח לקצץ במחצית את פליטות הפחמן עד שנת 2030 בארה"ב. אך לצד ההבטחות הגדולות, בוושינגטון, פועלים חברי קונגרס בקדחתנות כדי להסיר מהפרק תקציבים, שהובטחו במסגרת תוכנית התשתיות של ביידן למעבר לאנרגיה מתחדשת ואיפוס פליטות.
שי ופוטין לא באים לוועידה
שי ג'ינפינג, נשיא סין, פולטת הפחמן הדו חמצני המשמעותית בעולם כיום - לא ישתתף בוועידה. סין אף לא הגישה את התחייבויותיה לאו"ם, למרות שהצהירה שתאפס את פליטותיה עד שנת 2060. סין היא הפולטת הגדולה ביותר בעולם, שגם 'מארחת' בשטחה הליכי ייצור זולים ומזהמים עבור מדינות רבות.
"במהלך העשורים הקרובים, סין תנהל מדיניות אגרסיבית אך הדרגתית, והיא לא תקריב את הביטחון האנרגטי שלה למען הפחתת פליטות. אבל לראשונה אי פעם, לסין יש תוכנית לתמחור פחמן, שלפיה אנרגיה מתחדשת תהפוך לאנרגיה הזולה ביותר בשווקים הסיטונאים", מסבירה קאריס ויטי, מייסדת ומנכ״לית מכון SIGNAL לחקר יחסי ישראל־סין.
"סין תצמצם את הפליטות מסיבות מקומיות משלה: הגנה על הביטחון התזונתי ומשאבי המים של אזרחיה וצמצום הסיכון לשיטפונות הרסניים", מוסיפה ויטי, "סין גם רוצה להציג עצמה כבעלת עניין אחראית, שפועלת במקביל גם לעיצוב כללי הממשל הגלובליים. גם תחנות הכוח הפחמיות שלה, הופכות ללא כלכליות במהירות גבוהה מאוד".
להיעדרות מנהיג סין מצטרפת רוסיה, הפולטת הרביעית בגודלה בעולם. הנשיא פוטין, אמנם הצהיר על יעד של אפס נטו של פליטות עד 2060, אך גם הוא יעדר מהוועידה. הירתמותה של רוסיה היא קריטית, שכן כלכלתה תלויה במידה רבה בניצול משאבי נפט, גז ופחם, ששריפתם מתדלקת את המשבר האקלימי. היא היצואנית הגדולה בעולם של גז טבעי, ומכירות דלק מאובנים מהוות 36% מתקציב המדינה, לפי הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי. לכן, המאמצים להפחתת פליטות מאיימים על כלכלתה ועל השפעתה הגיאופוליטית, כשהיא 'מחזיקה את אירופה בגרון', ומספקת יותר משליש מאספקת הגז הטבעי של האיחוד.
הציבור הולך ומאבד את סבלנותו
האם מבריטניה תצא הבשורה? מארחת הוועידה הייתה הראשונה בעולם להתחייב לאפס פליטות נטו, ואף הציגה החודש את המסלול להשגת יעדיה, בתוכנית מקיפה. כעת, היא מנסה להפעיל לחץ על מדינות אחרות לקבוע יעדים שאפתניים משותפים.
"בכל מה שקשור בשינויי אקלים - פשוט נגמר לנו הזמן", אומר לגלובס ניל וויגן, שגריר בריטניה בישראל, "מה שצריך להניע את המדינות לפעולה מהירה ומדויקת הוא ההרס שאנחנו חווים כתוצאה ממשבר האקלים. בגלאזגו נהיה מוכרחים לקיים את מה שהובטח בפריז, על ידי העלאת רף ההתחייבויות מעשיות, כולל התוויה של פעולות מצד כל המדינות".
לדברי וויגן, בריטניה תעשה את כל מה שבכוחה כדי שהוועידה הזו תסתיים בנקודת הזינוק האופטימלית ביותר להתמודדות עם האתגרים שלפנינו.
על הפרק, ישנן אי מחלוקות רבות שהמנהיגים יצטרכו לדון בהן, "עד שייצא עשן ירוק". כך למשל, תמחור פחמן, מימון למדינות המתפתחות, שהן הראשונות לסבול מתוצאות משבר האקלים, למרות שתרומתן לו היא הפחותה ביותר. כדי להגיע לתוצאה מוצלחת, יצטרכו מדינות כמו אוסטרליה, קנדה, יפן ובריטניה להתחייב ל־2־4 מיליארד דולר נוספים בשנה כדי למלא את חלקן באופן הוגן. ארה"ב, כבר הכפילה את תרומתה הכספית לקרן האקלים ל־11.4 מיליארד דולר בשנה. לצד כך, יצטרכו המדינות לדחוף להפסקת השימוש בפחם (מקור האנרגיה עתיר הפחמן בעולם) למועד מוקדם יותר, ולדרבון מעבר לאנרגיה מתחדשת, בעידן שבו שני שלישים מהחשמל בעולם מיוצרים בדלקים מאובנים, הפוגעים באקלים ובבריאות.
ואלו רק חלק מהאתגרים. האם הפסגה נדונה לכישלון? ייתכן. אך חלק מעניין לא פחות מהדיונים, יתרחש דווקא מחוץ לוועידה: בשנים האחרונות נוכח הציבור שמשבר האקלים, הוא משבר מנהיגות. כשאין "מנהיגות אקלים" מובילה בעולם, ופוליטיקאים מסתפקים פעמים רבות בהצהרות לא ממומשות, מחוץ לאולמות הוועידה יגעשו המפגינים. כשהאמון בפוליטיקאים הלך ונשחק בהתמדה בכל העולם בנוגע להתמודדות עם משבר האקלים, ולאחר שנה עמוסה בשיטפונות, שריפות, גלי חום קטלניים וקרח ארקטי הנמס במהירות - גם הציבור הולך ומאבד את סבלנותו, ודורש מהפוליטיקאים לא להכשיל אותו. לכן, אולי קולות המחאה, יצליחו לחדור את הקירות ולחדד את הדחיפות.
הסעיף הנפיץ שעלול דווקא להאיץ את ההתחממות
בהסכם פריז, נותר יתום ללא יישום סעיף 6 (ארטיכל 6), לאחר שהמדינות נטשו את שולחן הדיונים במדריד ב־2019 עם 9 טיוטות, וללא הסכמות. יש הטוענים, שללא הסעיף הזה, הסכם פריז לא יכול לפעול במלואו, שכן הוא נועד לאפשר להן לשדרג את השאיפות האקלימיות שלהן. סעיף 6 עוסק בשווקי פחמן - זירת סחר המאפשרת למדינות לקנות "אשראי" לפליטות פחמן, ובכך לעמוד ביעדים שהציבו לעצמן באמצעות קיזוז בפועל עם מדינות אחרות.
מדינות שנאבקות כדי לעמוד ביעדי הפחתת הפליטות שלהן בתוכניות האקלים הלאומיות שלהן, או רוצות לבצע קיצוץ פליטות זול יותר, יכולות לרכוש הפחתת פליטות ממדינות אחרות, שצמצמו את הפליטות שלהן יותר מהסכום שהתחייבו לו, למשל על ידי מעבר לאנרגיה פחותת פחמן. דוגמה אחרת, היא שבאמצעות מנגנון מרכזי לסחר של האו"ם, מדינה אחת יכולה לשלם לאחרת כדי שזו תבנה פרויקט אנרגיה מתחדשת במקום מפעל פחם, או מפעל מזהם יכול לתרום כסף לפרויקט יעור. האחת תפחית את הפליטות שלה גם אם תמשיך לזהם (באמצעות מנגנון קיזוז), והאחרת תהנה מאנרגיה נקייה יותר.
לסעיף 6, יש פוטנציאל לגרום נזק אקטיבי ממש. הסיכון הוא ששוקי הפחמן משמשים כטריק כדי לעמוד ביעדי הפחתת פליטות על הנייר, ויכולים לשמש כתירוץ לא לעשות הרבה בפועל. כך למשל, ברזיל, אוסטרליה ומדינות נוספות, דורשות לאפשר ספירה כפולה של הפחתת הפליטות. כלומר, על ידי המדינה שקנתה את האשראי ועל ידי המדינה שבה בוצעה הפחתת הפליטה. באיחוד האירופי, מתנגדים לכך שכן להחלטה כזו יש פוטנציאל להגדיל את הפליטות בפועל. למרות שזהו מנגנון שמדינות רבות דוחפות להשלמתו, בארגוני הסביבה, מכנים אותו "טיוח ירוק".