אופיר דוידזאדה, שחקן מכבי ת''א, באוסטריה / צילום: Associated Press, Lisa Leutner
מכבי ת"א מחפשת את המאמן ה-18 שלה מאז החל עידן מיטש גולדהאר ב-2009. זה מספר לא נתפס, ועוד יותר לא נתפס אם לוקחים בחשבון שבעשור 2010-2020 הצליח המועדון לזכות ב-5 אליפויות - העשור הטוב ביותר שלו מאז שנות החמישים.
תחנת הרכבת הזו מתארת בעיקר את הלופ שגולדהאר נמצא בו. הצלחה של מאמן וזכייה באליפות ממומשת כמעט מיד לבקשה של המאמן לעזוב את המועדון לקבוצה גדולה יותר באירופה. בצד השני - כל דבר שאינו זכייה באליפות נחשב מיד לחוסר הצלחה של מאמן לאור העובדה שהוא קיבל לידיים תקציב של 100 מיליון שקל פלוס.
אבל מילא הלופ של המאמנים והעזיבה של ואן לוון. השאלה היא מה חושב גולדהאר על ההשקעה שלו במכבי ת"א, או למה בעצם הוא עדיין צריך את זה.
את תחילת הדרך של המיליארדר הקנדי בישראל אפשר היה להבין. לא ברמה הכלכלית כמובן כי כסף משמעותי אין בעסק הזה ביחס להשקעה. להשקעה הזאת, של איש עסקים מקנדה, אין ערך כמו שיש ליעקב שחר, של אימפקט תדמיתי שנותן מועדון כדורגל בישראל על העסקים המקומיים. אפשר להבין את ההשקעה הזאת כי בתקופה ההיא שגולדהאר הגיע אפשר היה להריח את אירופה.
הכדורגל האירופי כבר לא מבטיח לקבוצות הקטנות
הכדורגל בתחילת המילניום היה כדורגל שהבטיח הזדמנויות גם לקבוצות קטנות. פ.צ קופנהאגן, רוזנבורג, ספארטה פראג. אופ"א עוד לא הכניסה לתוקף את הרגולציות הפיננסיות כשגולדהאר הגיע, כך שכסף יכול היה לצמצם פערי יכולת. בשנה שגולדהאר הגיע למכבי ת"א העפילו לליגת האלופות אוניראה (רומניה), דברצן (הונגריה), אפועל ניקוסיה (קפריסין), פ.צ. ציריך (שווייץ).
ההצלחה הסדרתית איפשרה לבנות תשתית כזו שהצליחה להביא את מכבי ת"א לליגת האלופות פעם אחת (2015/16) וגם לחמש הופעות בשלב הבתים של הליגה האירופית (האחרונה ב-2020/21). מכבי הייתה חלק מהמשפחה האירופית, אמנם מהשוליים שלה, אבל מהמשפחה. והמשכורות ששולמו במועדון הספיקו כדי להחזיק כאן שחקנים ישראלים מובילים או לשכנע אותם שיש פה כסף מספיק טוב, אפילו בהשוואה לאירופה.
ועכשיו מה? להצלחה הנוכחית של מועדון כדורגל בישראל אין כמעט גישה לאירופה (שימו בצד את עונת הקורונה 2020/21 ששיבשה את כל התחרותיות ביבשת). השינוי המבני של אופ"א סגר הרמטית את ליגת האלופות לקבוצות ישראליות. גם הכניסה לליגה האירופית היא משימה כמעט בלתי אפשרית. מה שנשאר היא הקונפרנס ליג של אופ"א - הליגה השלישית בחשיבותה באירופה.
מי שרוצה לראות מה אופ"א חושבת על המנגנון החדש הזה צריך להסתכל רק על הקצאת הכספים שלה - בעוד שלקבוצת ליגת האלופות מחלקת אופ"א 2.03 מיליארד אירו, לקבוצות הדרג השלישי שמשחקות בקונפרנס ליג היא מעניקה 235 מיליון אירו בלבד. ליגת שאריות. בשביל זה גולדהאר שרף עשור וקצת?
גולדהאר שכבר היה עם מכבי ת"א בליגת האלופות או אפילו בליגה האירופית יודע שאת ההצלחה בליגה הוא יכול כרגע להמיר רק במפעל השלישי באירופה, והתמודדויות עם קבוצות מארמניה, אסטוניה, גיברלטר, קזחסטן ואזרבייג'אן.
ישראליות בליגת האלופות? הסיכוי קלוש
איך יכול הכדורגל הישראלי לדפוק מדי פעם על הדלת של ליגת האלופות כדי לייצר לפחות תחושה שהחלום אפשרי, ריח קלוש שישאיר אנשים כמו גולדהאר או יביא בעלי הון חדשים? התשובה פשוטה: הוא לא יכול. אלו כבר לא רק צירופי מקרים של הגרלה נוחה שתאפשר כניסה, אלא בניית קבוצה טובה מספיק שתוכל לעשות את זה. מאחר שהכדורגל האירופי נע קדימה בקצב מהיר יותר מהתנועה של הכדורגל הישראלי, תקציב של 25 מיליון אירו כבר לא יכול לקנות כניסה.
אז למה לא להגדיל תקציב כדי להגשים את החלום? זה לא אפשרי. מגבלות הפייננשל פייר-פליי ששמה אופ"א לא מאפשרות לבעלים כמו גולדהאר לשים כסף מהכיס. תרגילים פיננסיים לא שווים את הסכנה - מכבי ת"א כבר נכוותה פעם אחת מהפרה של התקנות הללו.
לגבי בעלי הון אחרים שיגיע מבחוץ - גם במקרה הזה אנחנו נמצאים בעידן אחר. למעשה מאז העידן של תחילת שנות האלפיים שהביא לכאן את גאידמק, אלכס שניידר ובסוף את גולדהאר, בעלי הון מחו"ל כבר לא ממהרים לעשות את זה. החיבור ההגיוני היחיד שנותר הוא בין בעלי הון יהודיים שיבחרו דווקא את ישראל על פני כל מדינה אחרת באירופה.
ואת חלון ההזדמנויות הצר מחסלת ההתאחדות לכדורגל עם הרגולציה ששמה על כניסת משקיעים. לפני כמה חודשים ראינו את הברקס ששמו בהתאחדות למשה חוגג והניסיון שלו להביא משקיע/בעלים מאבו דאבי לבית"ר ירושלים.
זה קצת מוזר אולי, אבל דווקא בעידן גלובלי - מה שנשאר לקבוצות הישראליות הוא הליגה הישראלית. וממש כמו פעם, שוב יש לנו את האינטרטוטו (בתפקיד הקונפרנס ליג) כדי לתת לשחקנים להרגיש קצת דיוטי פרי.