ועידות האקלים מוכרות אשליות במקום לדבר על הדבר האמיתי

מגפת הקורונה סיפקה לאנושות הצצה לגבי היקף השינוי העולמי הנדרש אם ברצונה לבלום את תהליך ההתחממות הגלובלית. כחלק מההתמודדות עם המגפה הופסק ייצור הכרחי, מפעלים שותקו, עובדים נשארו בבית, התיירות הבינלאומית קרסה והתחבורה הציבורית צומצמה. התוצאה הייתה הירידה החדה ביותר בתוצר הגלובלי מאז השפל הגדול. בבריטניה, שבה תיפתח היום ועידת האקלים ה־26 של האו"ם, נרשם המיתון החריף ביותר מזה כ-300 שנה.

ולמרות כל זאת, למרות אובדן התוצר העצום וטריליוני הדולרים שנלקחו בהלוואות בשנתיים האחרונות כדי למנוע משבר חמור יותר, סך פליטות הפחמן הדו־חמצני ירדו בשנת 2020 ב-6.4% בלבד. אסון עולמי, מגפה גלובלית, סגר ברוב מדינות העולם, והתוצאה היא הפחתה של 1/16 בלבד מתוך 100% ההפחתה הנדרשים עד שנת 2050, כדי למתן משמעותית את תהליך ההתחממות הגלובלית, לפי הקונצנזוס המדעי.

בימים הקרובים יישמעו המון סיסמאות מפסגת האקלים בגלזגו. "זה הזמן לפעול", "אחריות היסטורית", "נקודת מפנה", "מאמץ גלובלי". כולם ידברו על "הכדור שלנו" ועל "עתיד האנושות". הודעות "ירוקות" לעיתונות מתוזמנות לפרסום. תאגידים מחכים לשעת כושר לתפוס כותרות. אבל כפי שממחישה שנת הקורונה, אנחנו רחוקים מאוד - מרחק בלתי נתפס בעבור רבים - מלבצע את השינויים הדרושים כדי לעמוד מאחורי המלים היפות.

מצג שווא

אם המשבר העולמי כתוצאה מהקורונה הפחית רק 6.4% מפליטות הפחמן הדו־חמצני, וגם זה באופן זמני, לא קשה לדמיין מה כרוך בהגעה ל"אפס פליטות" (Net Zero). אבל ועידות האקלים של האו"ם - וגם חלק נכבד מהמערכת הפוליטית - מוכרות לנו את האשליה שהדבר אפשרי ללא השפעה משמעותית על החיים ועל הכלכלה העולמית. הן מסייעות לתחזק את מצג השווא לפיו החיים שלנו לא ישתנו מהקצה אל הקצה אם ברצוננו לאפס את פליטות הפחמן הדו־חמצני בעשורים הקרובים.

למעשה, איפוס כזה, שהוא המטרה המוצהרת של ועידת האקלים ומה שדרוש כדי להגביל את ההתחממות ל־1.5 מעלות בלבד לפי מדענים, ידרוש שינוי מונומנטלי. הפחתת פליטות פחמן דו־חמצני אומרת הפחתה דרסטית של השימוש באנרגיה, נקודה.

אנרגיות מתחדשות הן כיוון מבטיח, אבל אפילו אם הן יצליחו לייצר באורח פלאי את כל החשמל בעולם, זהו עדיין רק שליש מצריכת האנרגיה של האנושות. כלכלת המימן שאמורה להחליף חלק משני-השלישים האחרים היא טכנולוגיה היפותטית בלבד בשלב הנוכחי, לא מתקדמת יותר מהיתוך גרעיני או מרעיונות ניסיוניים אחרים.

לכן איפוס פליטות אמיתי משמעותו, למשל, לא עוד כלי רכב פרטיים. לא עוד טיסות תכופות לחו"ל. משמעותו מחיר בשר כה גבוה עד שנוכל להרשות לעצמנו לאכול בשר פעם בשבוע. משמעותו קיצוב חשמל בשעות מסוימות, שינויים בתנאי המגורים ואפילו הגבלת ילודה. לא עוד חימום בלתי מוגבל בחורף או מיזוג לקור אלפיני בקיץ. לא עוד אננסים שטסים מדרום אמריקה לאירופה ועולים אירו בלבד. לא עוד בירוא יערות הגשם באמזונס כדי לגדל סויה אורגנית לתעשיית הבשר. השינוי שחשבנו שחווינו במהלך מגפת הקורונה, כשעברנו לקנות באינטרנט את אותם המוצרים המיותרים שקנינו בחנויות לפני כן, הוא משחק-ילדים לעומת השינויים בצריכה שיידרשו כדי לעמוד במטרה זו. דמיינו את הממוצע בין החיים שלכם כיום לבין החיים של תושב קונגו שמתפרנס מכרייה וגר בפחון, זה יהיה יותר בכיוון.

תיאום גלובלי

וכל זה גם יצטרך להיות מתואם ברמה הגלובלית, כדי למנוע את נדידת הייצור שקיימת בעשורים האחרונים ואת התהליך שבו מפעלים, שהייצור בהם כרוך בפליטות פחמן מרובות, עוברים למקומות בהם הרגולציה מקלה והפחם (עד לאחרונה) היה זול - ייצור פלדה בסין ובהודו, למשל, או ייצור תעשייתי אחר באסיה. נורבגיה יכולה להתהדר בהפחתת פליטות גזי חממה, וביעד בר השגה של 100% כלי רכב חשמליים במדינה עד 2025, אבל כלי הרכב מיוצרים בסין או בארה"ב, והגז הטבעי שהיא מפיקה ושמופץ באירופה הוא זה שמסבסד למעשה את השינוי. גרמניה יכולה לדרוש תאים סולאריים על כל בניין ציבורי בחקיקה, אבל היא מסבסדת את זה בכספי תעשיית הרכב, שמוכרת ג'יפים ורכבי יוקרה זוללי דלק לשוק הסיני. הרבה ממה שנראה כהצלחה ירוקה היא העמדת פנים.

עד שלא נהיה מוכנים לירידה משמעותית ברמת החיים שלנו, לא נצליח לעמוד ביעד שהמדע קובע. במיוחד מאז המהפכה התעשייתית, אנרגיה היא הבסיס לצמיחה. עד שלא נקבל את העובדה כי מדובר במשחק-סכום-אפס, וכי נאלץ לשלם בהרעת תנאי המחיה שלנו כדי לאפס את פליטות הפחמן הדו-חמצני, נמשיך להיות חשופים לחצאי-האמיתות ולהבטחות הכוזבות שנשמעות כבר שני עשורים ויותר בוועידות אקלים, ושיקבלו במה מרכזית בשבועיים הקרובים. הבטחות שבחסותן צריכת האנרגיה האנושית עולה משנה לשנה ושוברת שיאים.

לא להרים ידיים

לכן, ועידת האקלים בגלזגו לא תציל את העולם, אבל זה לא אומר שצריך להרים ידיים. צריך להבין שוועידות האקלים הבינלאומיות, זו שנכשלה בקופנהגן ב־2009 וזו שהצליחה יחסית בפאריס ב־2015, הן נקודות בלתי מורגשות כמעט על גרף צריכת האנרגיה האנושית. הן אולי לא יפתרו את משבר האקלים, אבל זה לא אומר שצריך להתעלם מהן.

הפורום הבינלאומי שאחראי לוועידות האקלים, למרות שהפך למנגנון טיפוסי של האו"ם המממן בעיקר את עצמו, הוא עדיין כלי יעיל ציבורית לקידום אימוץ אנרגיות מתחדשות ולהפסקת התלות בדלקי המאובנים. עדיין טוב יותר להיות בעולם שבו מדינות עשירות מתחייבות להעביר כסף למדינות עניות כדי להתמודד עם שינויי האקלים. ואם יושג הסכם בגלזגו לגבי סגירת תחנות כוח פחמיות, הדבר אולי לא יפסיק את ההתחממות הגלובלית, אבל הוא כן ימנע זיהום אוויר שהורג מיליונים באסיה. גם הסכמות לגבי מאבק בבירוא יערות יכולות לתת תמריץ למדינות לפעול נגד התופעה. רק צריך לנפות את הרטוריקה שמאחוריה מתחבאים אינטרסים פוליטיים ועסקיים.

לסייע לקורבנות

ויש עוד דבר שוועידות האקלים צריכות להתחיל לעשות: לפעול כדי לסייע לקורבנות שכבר מתחילים להיערם כתוצאה משינויי האקלים. רק לדוגמא, פורום בינלאומי כמו ה־COP צריך לדון בפתיחת גבולות מסוימת לפליטי אקלים, אולי אף בהקמת כוחות־התערבות שיעזרו לקורבנות שיטפונות ואסונות טבע אחרים; אפשר לחשוב על הקמת כוחות אזוריים שיילחמו בשריפות, שיהיו תכופות יותר.

גם כדאי להבין שמפלס הים צפוי לעלות במטר עד 2.5 מטר, ולהתחיל לפנות מאזורי החוף את מי שיימצא בסכנה, אפילו בבנגלדש הענייה. צריך לסייע לחקלאים במדינות העולם השלישי שעדיין נסמכים על גשמים להשקיה ומקור מחייתם הולך ומשתבש. צריך לסייע לתושבי הכפרים בסאהל שננטשים בגלל המדבור, למי שנגזר עליו עוני בגלל האקלים ההולך ומשתנה.

לנתץ אשליות

נכון לעכשיו, אנחנו מתייחסים לזה כאל דינמיקה "טבעית" ומעדיפים לדבר על סבסוד תחנות טעינה חשמליות לרכבי יוקרה. אבל העתיד של המאבק בשינויי האקלים לא יגיע מפאנל בחסות "בריטיש פטרוליום" על אג"ח ירוקות. הוא לא יגיע מנהיגה ב"טסלה".

העתיד של המאבק הוא בהבנה שמשבר האקלים נוכח, שהבלימה שלו מחייבת צעדים מרחיקי לכת, ושעלינו לעשות הרבה יותר ברמה הבינלאומית כדי להתמודד עם ההשפעה הרחבה שלו. לא יעזור הרבה אם נחליף את כל כלי הרכב בכלי רכב חשמליים. במקום לשאוב נפט נכרה ליתיום, ובינתיים נשרוף גז טבעי כדי לטעון אותן.

כצעד ראשון, כדאי להודות על האמת, להבין שהתפיסה כאילו ניתן גם להילחם בהתחממות הגלובלית וגם להמשיך בצמיחה הגלובלית, כאשר הכול מבוסס על טכנולוגיות פנטסטיות לייצור אנרגיה שעדיין לא קיימות, היא אשליה בלבד. אמת זו היא שצריכה לחלחל ולעצב את ועידות האקלים הבאות, גם אם היא מטרידה.