יו''ר האופוזיציה, בנימין נתניהו / צילום: יוסי זמיר
חזיתי בסרטו הדוקומנטרי של אבי מרזוק "קלון" בערוץ "כאן 11", העוסק בפרשת השחיתות של אשר ידלין שהיה מועמד להיות נגיד בנק ישראל, פרשה שהגיעה למיצוי בפסק דין נגדו ב-1977 ובהתאבדותו של שר השיכון דאז אברהם עופר, שעה שנחשד במעשי שחיתות שאפילו לא הגיעו לשלב חקירה.
שני המאורעות הללו היוו קטליזטור מוביל במהפך של 1977 ובעלייתו של מנחם בגין לשלטון. הופעתי בסרטו של מרזוק. הייתי אז נציג המשמרת הצעירה של המפלגה במוסדותיה, הגם שהייתי צעיר ב-15 שנה מעופר וידלין.
הסרט מציג את קריסתו של ידלין מ"אין כלום כי לא היה כלום" - לשיתוף-פעולה עם רשויות החקירה במשטרה ועם הפרקליטות, כאשר חלקים מסודותיו נחשפו, והוא נאלץ להודות בהם.
מצורע במפלגה
אברהם עופר, שר השיכון מהבולטים באישי העבודה, נחשד גם הוא. יצחק רבין כראש הממשלה לחץ לחקירה מהירה שתבהיר את מצבו ולא תאפשר עינוי דין ממושך. עופר, שטען כי נעשה לו עוול איום בהתמשכות החקירה, הלך אחוז בושה, שהייתה מובנת בנורמות של אז, ושם באורח דרמטי קץ לחייו.
אני עצמי מעיד בסרט כי ארבעה ימים לפני התאבדותו של עופר, הוא היה בישיבה מפלגתית בה נטלתי חלק. איש לא ניגש אליו, איש לא דיבר איתו, משל היה מצורע. כאשר שמעתי על התאבדותו, חשתי שגם אני חטאתי בחוסר חברות וקולגיאליות כאשר נמנעתי לשוחח איתו אפילו שיחת חולין שתצביע על תשומת-לב ועל אכפתיות.
בסרט בולטת הגישה הנורמטיבית של אז. אהרן ברק, שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, לא חס על ידלין ועל עופר וכיוון אותם לחקירת משטרה. יותר מאוחר, ערב בחירות 1977, הוא הגיש כתב אישום נגד לאה רבין על החזקת דולרים בארצות-הברית, דבר שהיה אסור אז; ויצחק רבין, ראש הממשלה, נטל אחריות והתפטר אף הוא - דבר שהביא לבגין את השלטון על שטיח מרופד. האלטרנטיבה מולו כמעט והתרסקה.
בסרט נראה שלמה הלל ז"ל, שהיה שר המשטרה וחבר קרוב של השניים. הם הטילו עליו לחץ להתערב במהלך החקירה ולפחות לזרזה. הלל סירב וטען כי משעה שמונה לשר, הוא חייב נאמנות למדינה ולחוקיה, ולא לחבריו הקרובים.
הסרט התכוון להיות כתב אישום נגד השחיתויות שפקדו את מפלגת העבודה טרם בחירות 1977, אבל כל משקיף לא יכול היה להתעלם מהשוואת המציאות היום למציאות אז.
נאשם בפלילים כבנימין נתניהו איננו חש בושה, וגם חסידיו אינם לוקים בבושת יתר.
נאשם בפלילים לא רק שאיננו בוש. הוא מנהל את דרכיו בכל המערכת הפוליטית שתחפה עליו. שתסלק את חוקריו ואת מאשימיו. שתסמן אותם כאנשים מוטים - ולא אותו על שהעז להפגין מול בית המשפט עם חבר שרים פתטי וממושמע.
אמון על החוק והסדר
שר משטרה לשעבר כאמיר אוחנה לא חשב אפילו שעליו להיות אמון על החוק והסדר. הוא הגיע למשרד לביטחון הפנים על-מנת לנסות להיטיב עם נתניהו, ולא התבייש גם ליטול חלק בהפגנת השרים למען נתניהו התוקפני הבכיין והמיוסר.
חברי כנסת מהליכוד העומדים בפני משפט מתפקדים כרגיל. חבר הכנסת דוד ביטן איננו מתהלך בין הבריות כאשר בושה מכסה אותו. הוא חי במפלגה ובחברה שמחנכת לבוז לערכי החוק ולשומריו.
האישים הערכיים שנתנו לליכוד אספרי מהוגן התפזרו לכל עבר. כך דן מרידור, בני בגין ומיכאל איתן. הדור שהחליף אותם הוא דור של מכחישי אשמה של נאמני המנהיג שהועמד לדין.
הבושה היא כידוע ההבדל הברור שמבחין בין אדם לחיה. המנגנונים הפיזיים והמורפולוגים זהים. אבל הבושה איננה קיימת ביערות אפריקה, והיא הולכת ונעלמת מהפוליטיקה הישראלית.
הסרט "קלון" הוכיח עד כמה היכו פרשיות השחיתות במערך של 1977. הם הורו כיצד יועץ משפטי נחוש כאהרן ברק, שרים נאמנים לתפקידם ודעת קהל שמסתייגת מכל בדל של שחיתות, יוצרים מציאות קשה למערך השולט עד סילוקו המוחלט מהשלטון.
מה שהיה פעם קלון הוא היום חיסול פוליטי. מה שהייתה פעם בושה הלכה ונמוגה. אם ראש ממשלה (לשעבר) שנאשם בכתבי אישום איננו בוש ונכלם - מדוע יחושו אחרת המושחתים החדשים של היום וחלקים גדולים מדעת הקהל בארץ?
הכותב הוא שר התיירות והפנים לשעבר, פובליציסט ויועץ אסטרטגי
*** חזקת החפות: יודגש כי גם לאחר הגשת כתבי האישום נגדם, ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו וחבר הכנסת דוד ביטן מכחישים את המיוחס להם, לא הורשעו בביצוע עבירה, ועומדת להם חזקת החפות.