מנהל בתי המשפט, השופט יגאל מרזל. משמש במקביל למועמדותו לעליון גם כמנהל הוועדה לבחירת שופטים / צילום: כדיה לוי
הפרסום בתוכנית "זמן אמת" בערוץ "כאן 11" בדבר התנהלות הנהלת בתי המשפט מטרידים בוודאי את מנוחתו של כל אדם שצפה בהם. למי שפספס - בתוכנית נטען כי גורמים בהנהלת בתי המשפט מסרו מידע חסוי מתיקי אונס ועבירות מין לבלוגרית פרטית, לורי שם-טוב, וזאת במסגרת מסע נקמה בעורכת דין שייצגה באותם התיקים, בעוד הנהלת בתי המשפט מכחישה את הדברים וטוענת כי שם-טוב השתמשה בתעודת עיתונאי לעיון בתיקים.
אלא שההתנהלות שנחשפה בתוכנית, אשר מזכירה סרטים הוליוודיים בסגנון "הבלתי משוחדים", לא נעלמה פתאום עם סיום תפקידו של השופט מיכאל שפיצר כמנהל בתי המשפט. השתיקה של המערכת, ציפוף השורות וההתקרנפות - כל אלה עדיין מאפיינים את המערכת הזו עד היום. בהתאם, גם "גיבור" התחקיר, עו"ד ברק לייזר, שנטען כי הוא מעורב בפרשה, ממשיך לכהן כיועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט עד היום. ברק לייזר ושם-טוב הכחישו כי היה קיים ביניהם קשר, ונגד לייזר לא הוגש כתב אישום, וזאת לאחר שמחשבו והטלפון הנייד שלו נבדקו.
במקביל המשיכה הנהלת בתי המשפט לנהל מאגרי מידע על גולשים ברשת האינטרנט - ללא רישום של מאגר מידע - גם בתקופת כהונתו של המנהל הנוכחי, השופט יגאל מרזל, אפילו הנחיה מטעם היועץ המשפטי לממשלה להפסיק את המעקב על הגולשים לא שכנעה את הנהלת בתי המשפט, והיא התעקשה להמשיכו עד לקבלת איום בעתירה מהתנועה למשילות ודמוקרטיה.
גם מאגר המידע על שופטים ומועמדים לשפיטה נרשם כחוק והוסדר רק בעקבות עתירה לבית המשפט. גם במקרה הזה התגובה הראשונה של הנהלת בתי המשפט הייתה קודם כל להכחיש, ורק בעקבות פניות חוזרות ונשנות ועתירה לבית המשפט - להסדיר.
ההתנהלות הזו של הנהלת בתי המשפט לא מונעת ממנהל בתי המשפט כיום להיות מועמד המערכת לבית המשפט העליון. יותר מכך, השופט מרזל משמש במקביל למועמדותו לבית המשפט העליון גם כמנהל הוועדה לבחירת שופטים, תוך שהוא נפגש עם כלל חברי הוועדה - ובו-בזמן נשיאת העליון אסתר חיות ממש אוסרת על שופטים אחרים המתמודדים מולו להיפגש בעצמם עם חברי הוועדה.
בהקשר זה חשוב לציין כי גם אם מקבלים את הטענות בתגובת הנהלת בתי המשפט במלואן וללא כל פקפוק - עדיין נותרים עם התנהלות חמורה ביותר לטעמי, הכולל איסוף מידע אחרי גולשים ברשת ללא סמכות בחוק, פרסום מייל לכלל השופטים והרשמים הנוגע לדברים שכתב לגבי לתיקים (או תיק?) משפטיים שהתנהלו נגד אלוף במיל' גיורא איילנד, ניהול מאגר מידע פרטי על שופטים מכהנים, ובעיקר - סדרה של שקרים לטעמי וחצאי-אמיתות במענה לפניות של עיתונאים וארגוני חברה אזרחית.
אפילו אם אין מקום לחקירה פלילית כתוצאה מהמידע שפורסם - והח"מ סובר כי בהחלט ישנו מקום לחקירה - הרי שאי-אפשר פשוט להתנער מהביקורת על מי שעמדו בראש הנהלת בתי המשפט בשנים האחרונות.
אי-אפשר להתעלם מכך שהתמונה שמתגבשת ממכלול האירועים הללו היא של מערכת חסרת כל יכולת לביקורת עצמית, שהופכת מכזו שאמורה להגן על זכויות האזרח, למערכת שדורסת את זכויות האזרח הבסיסיות ביותר, לרבות הזכות לפרטיות של נפגעות אונס ושל שופטים בתוך המערכת - והכול בשם ההגנה על המערכת עצמה.
בנסיבות הללו, המחשבה שהתיקון יכול להגיע מתוך מערכת המשפט מופרכת על פניה. אותה המערכת שהתרגלה לפעול תוך התעלמות מהחוק, תוך השתקת ביקורת והתקרנפות, לא תוכל להוביל מהלך של תיקון. התיקון יתחיל מדרישה ברורה - הן מצד הכנסת, בחקיקה, והן מצד הציבור - להגברת השקיפות והביקורת על מערכת המשפט.
לא עוד מניעת פגישות של שופטים עם חברי ועדת המינויים. לא עוד גוף ביקורת שבראשו עומד שופט עליון שצמח באותה המערכת עצמה. לא עוד הימנעות משידור והקלטה של דיונים בבתי המשפט. שקיפות היא מילת המפתח בדרך לביקורת אפקטיבית, שבתורה תוביל לשיפור ביחס מערכת המשפט לחוק ולאזרחים.
במקביל למהלכים הללו, שייתכן שמצריכים התערבות של המחוקק, נדרש הציבור להשמיע עמדה ברורה - לגבי כל "גיבורי" הפרשיות שנחשפו צריכים להיות מוקעים אל מחוץ למערכת באופן מיידי, ובטח שלא מקודמים הלאה. מינויו של השופט מרזל לבית המשפט העליון, והמשך כהונתו של עו"ד לייזר כיועמ"ש להנהלת בתי המשפט, יהוו מסר ברור שהשחיתות מתוגמלת. על-מנת לשים לכך סוף, חייב להיות מחיר ציבורי ברור לחשיפות מסוג זה.
המצב כעת נראה אומנם קודר, אבל הוא לא מעבר ליכולתנו לתקן. פשוט צריך לומר בקול ברור - במדינת ישראל אין אף אחד מעל לחוק. גם לא מערכת המשפט עצמה.
הכותב הוא היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה