דמיינו אישה שחוותה בביתה אלימות קשה, כלכלית, נפשית, פיזית ומינית, וכאשר היא מבקשת לזכות חזרה בחירותה ולהתגרש, היא מוצאת את עצמה במלכוד חדש - היא נדרשת להוכיח את עילות הגירושים שלה. כן, בישראל של 2021 לאישה אין זכות להתגרש, עליה להוכיח את זכאותה לחירות ומה רע עשה הגבר שהוא חייב לוותר עליה ועל שירותיה.
לא פעם בעבודתנו ב"מבוי סתום" אנחנו נתקלות במה שאני נוהגת לכנות "אלימות כפולה". בעולם הפסיכיאטריה המושג "תחלואה כפולה" מתאר אדם שסובל משתי מחלות בו-זמנית. המציאות דומה אצל נשים שעברו התעללות בבית ומצויות בהליך גירושים. פעמים רבות הן חוות "אלימות כפולה" - הן מצד בן הזוג והן מצד בית הדין הרבני.
בכדי לקבל רשות להתגרש בישראל, בין היתר, יש להוכיח את טענת האלימות ולהציג ראיות שיבססו את הטענות. כשאנחנו מדברות על אלימות מינית, המתרחשת בתוך חדר השינה של הזוג, ללא כל תיעוד, ללא כל עדים - יהא זה כמעט בלתי אפשרי להוכיח. וכשהאישה מבקשת להוכיח אלימות כלכלית? היינו מניחים שזה קל יותר, כי ודאי יהיו לכך עקבות שניתן להתחקות אחריהן.
האמת היא שזה לא כך. בתיק שהגיע לטיפולנו ב"מבוי סתום" פגשנו אישה מסורבת גט, שחוותה אלימות מכל הסוגים ובפרט אלימות כלכלית. הסיבה לסרבנות היא ניסיונות האיש לסחוט אותה כלכלית, בעוד שהם פרודים למעלה משלוש שנים. עתה היא נדרשת להוכיח את עילת האלימות הכלכלית ובתוכה את התנהלותו הבעייתית של האיש בכל הנוגע לכספים השייכים לבני הזוג. העובדה שהם פרודים שלוש שנים אינה עילה מספקת לבית הדין בכדי לפסוק שהאיש חייב לשחרר אותה.
לאורך שנות נישואיהם, האישה מודרה לחלוטין מכל העניינים הפיננסים, והכול התנהל בסודיות על-ידי הבעל. מזה 15 שנים שהאישה אפילו לא מצליחה לברר למי שייכת הדירה שבה המשפחה מתגוררת. למרות הכול, הצליחה האישה להביא ראיות לכך שהאיש העלים את כספי המשפחה בהיקף של מאות אלפי שקלים (וזה רק מה שהיא הצליחה להוכיח), אך בית הדין לא מסתפק בכך ודורש חוות-דעת של מומחה מסוים, שעלותו גבוהה מאוד. דרישה לגיטימית, רק שכל ניסיונות האישה להוכיח את טענותיה, כולל באמצעות מינוי מומחים מטעם בית הדי,ן מסוכלות בצורה מוחלטת על-ידי בעלה, סרבן הגט, שמסרב להישמע להוראות בית הדין, לשתף פעולה, להגיש מסמכים או לממן את מחצית שכר-טרחתם.
באופן לא מפתיע, בדיון האחרון קבע בית הדין כי אין פסול בהתנהגות האיש ובסירובו להישמע להוראותיהם. מכיוון שהיא זו שטוענת נגד הבעל, היא זו שצריכה להביא אותו לשיתוף-פעולה ולשאת באופן בלעדי בכל העלויות למימון שכר החוקרים, בעוד הם מתריעים בפניה ומאיימים כי זה יעלה לה ממון רב, שאין לה; שהם לא יחייבו את האיש לממן מחצית משכר-הטרחה, כמקובל; ושאם אין לה כסף לממן זאת (מדובר בעשרות אלפי שקלים), זאת פשוט הבעיה שלה, ודין תביעתה להידחות.
האבסורד במקרה זה הוא מדהים: לא רק שהאישה הזו סבלה אלימות כלכלית מצד בעלה, והיא וילדיהם חסרי פרוטה - בית הדין עוד ממשיך את העושק תוך ניצול מצבה הכלכלי הקשה, על אף העובדה שאפשר בהחלט להסתפק בראיות אותם הציגה, או לכפות על האיש לשתף פעולה עם ניסיונות הבירור.
בתיק אחר בו אנחנו מטפלות, מסרבים הדיינים לדון בתביעת מזונות של ילדים המצויים במקלט חירום עקב אלימות האב עד ליציאתם מן המקלט. דחיית הדיון בתביעה היא ביוזמתם הבלעדית של הדיינים ומבלי שהאב כלל התנגד לתשלום המזונות. עקב בריחתה למקלט, האישה איבדה את מקור פרנסתה, ובלי מזונות אין לה בינתיים כל אפשרות אחרת לממן חיים מחוץ למקלט. כך הדיינים, עובדי ציבור, משכפלים וממשיכים את האלימות שהבריחה את המשפחה למקלט ומותירים את האישה והילדים במקלט עד שיתרחש נס.
אלה הן רק שתי דוגמאות ל"אלימות הכפולה" שמפעילים דייני בית הדין הרבני, כיצד עושקים נשים שנעשקו כל חייהן, כיצד מעמיקים ומכפילים את האלימות - והכול, כביכול, בחסות החוק התורה וההלכה.
לעמדתי, התנהלות בית הדין היא עצמה המשך האלימות ממש. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להשלים עם מצבים של אלימות כלכלית (שבאופן אירוני, מאוד יקר להוכיח), ודאי שלא ניתן להשלים עם "שכפול" האלימות על-ידי מוסדות המדינה. לא במקרים של אלימות כלכלית ולא בכלל.
הכותבת היא עובדת סוציאלית ועורכת דין המייצגת מסורבות גט ועגונות מטעם ארגון "מבוי סתום"
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.