שימוש מושכל בראיות יכול לסייע בשיקום אמון הציבור בעיתונות / צילום: Shutterstock, wellphoto
"תקשיב, הם פשוט רמאים בבנק הזה", אמרה ההודעה ממספר לא מוכר בווטסאפ של העיתונאי. "הנציג בסניף אמר לי חד משמעית שבתור לקוחה ותיקה הוא נותן לי הלוואה ללא ריבית, אבל כעבור חודש גיליתי שמחייבים אותי בריבית, ועוד איזו!". העיתונאי שולח בקשה לתגובה מדובר הבנק וזה חוזר אליו כעבור שעה עם מייל קצר "דברי הלקוחה אינם נכונים, מעולם לא הובטחה לה הלוואה ללא ריבית. התנאים שקיבלה תואמים את נתוניה". התחנה הבאה של הסיפור, היא בדרך כלל סל המיחזור. לפחות כל עוד לא מדובר בדמות ציבורית, או בעימות שאפשר לעשות ממנו דרמה של גרסה מול גרסה. כל זה היה מסתיים אחרת אילו הלקוחה הייתה מצוידת בראיה, כמו לדוגמה הקלטה של השיחה עם פקיד הבנק, שבה הוא אכן נשמע מבטיח לה הלוואה ללא ריבית.
השאלה היא האם כתבי חדשות, אלה שמספקים לנו את המנה העיקרית של המידע העיתונאי מסתמכים על ראיות כחלק משגרת עבודתם?
שאלה דרמטית
התשובה עד היום הייתה חדה: לא! לפי העמדה הרווחת בקהילת חוקרי התקשורת בעולם, ראיות הן נחלתם הבלעדית של כתבי תחקיר. השימוש בראיות גדול על כתבי חדשות, לא מתיישב עם הקצב המוטרף של עבודתם.
כאשר ניגשנו למחקר שלנו, שבדק את השאלה לראשונה באופן שיטתי, מצאנו כי מקור הדעה הרווחת הוא מחקר פורץ דרך של צמד חוקרים אמריקניים. השניים מצאו במהלך שנות ה-80 שימוש נרחב בראיות בקרב כתבי תחקיר בארצות הברית. כתבי חדשות, לעומת זאת, ציינו השניים לחידוד הממצא שלהם, כמעט שאינם עושים שימוש בראיות. טיעון שהסתמך על חוקרים אחרים, שגם הם, מתברר, לא ממש בדקו ישירות את מידת השימוש בראיות.
השאלה: "ראיות כן או לא" היא דרמטית; התשובה יכולה לעשות את כל ההבדל בין עיתונות של "סמוך עליי" לעיתונות של "תראה לי" (ביטוי של צמד אתיקנים של עיתונות בארה"ב); בין חדשות תלותיות, ומבוססות אמון במקורות מידע, לבין דיווח עצמאי, שנסמך על סיבות ממשיות להאמין לגרסאות המרואיינים, או לכפור בהן; בין ראיות המוגבלות לאליטה זעירה של כתבי תחקיר, לבין היותן חלק מהשגרה של תעשיית החדשות לענפיה.
כדי לפענח את תעלומת רוחב השימוש בראיות נאלצנו לעשות עבודת מחקר מפרכת, שכללה מפגש פנים אל פנים עם 70 עיתונאים מהתקשורת המודפסת והמקוונת בישראל. ביקשנו מכל אחד מהם לפצח יחד איתנו את תהליך העבודה שמאחורי שבע ידיעות שלהם מהתקופה האחרונה, ידיעה אחר ידיעה. התוצאות מתפרסמות בימים אלה בכתב העת הבינלאומי לחקר עיתונות Journalism.
הממצאים הפתיעו גם אותנו: ב-42% מהידיעות נעשה שימוש בראייה כלשהי. אפשר תמיד לצפות ליותר, אבל מדובר בהיקף שימוש משמעותי, שמעיד עד כמה ראיות הפכו חלק משגרת עבודה.
תמונה מדאיגה
לגבי איכות הטיפול בראיות התמונה מדאיגה. למרות סימנים למחשבה סדורה בעניין אצל חלק מהעיתונאים, הטיפול הכולל בראיות היה לא שיטתי ולא לגמרי מקצועי. למשל, בהמתנה הפסיבית לכך שהמקורות ישלחו להם ראיות, בשימוש בראיות לפי הצורך ובהתאם לאג'נדה ולציפיות ולא בהתאם לעקרונות מנחים. כך לדוגמה, אחד העיתונאים העניק מעמד של ראיית זהב להקלטה שאימתה את ההשערות שלו, אבל בחר להטיל ספק בהקלטה אחרת, ששירתה פוליטיקאי לא אמין בעיניו. שימוש שרירותי ואקראי בראיות עלול להסב לעיתונות יותר נזק מתועלת.
להבדיל מתחומי המשפט והמדע, שמתמודדים זה מאות שנים עם שימוש בראיות, העיתונות החדשותית מצויה בשלב העוברי. הפרקטיקה של שימוש בראיות החלה לדעתנו רק בעשורים האחרונים, עם התפתחות סביבת העבודה הדיגיטלית. מעולם לא היה כה קל ומהיר להשיג, לייצר ולהעביר מסמכים, וידיאו, תצלומים ונתונים. לחלק משמעותי מאלה עשוי להימצא ערך ראייתי.
כדי להפיק את המיטב בסביבה עתירת ראיות, תעשיית החדשות חייבת לנסח לעצמה תורה מקצועית וכללי משחק. את ההשראה לכך היא יכולה לספוג מתחומי המשפט והמדע, שהשקיעו מחשבה רבה בניסיון להגביר את עקביות השימוש בראיות. למנוע מצבים שבהם מדען או שופט נהנים מחופש מופרז לעשות בראיות ככל העולה על רוחם.
לממצאים הללו יש משמעויות מרחיקות לכת לא רק עבור העיתונאים עצמם, ואלה שמכשירים אותם. שימוש מושכל בראיות יכול לסייע בשיקום אמון הציבור בעיתונות. כפי שמלמדים היום סטודנטים לתקשורת כיצד לפעול ברשתות החברתיות ולקדם תכנים, חיוני להכשיר עיתונאים לעבודה בסביבה עתירת ראיות. איך להשיג אותן באופן יזום, מתי הן קבילות, איזה משקל לתת להן ובאיזה אופן לשקף עבורנו, צרכני התקשורת, את מידת ההסתמכות של ידיעותיהם על ראיות מוצקות ועצמאיות.
פרופ' צבי רייך הוא חוקר עיתונות במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון.
ד"ר אביב בר-נוי הוא עמית מחקר במחלקה למערכות מידע ניהוליות במכללה האקדמית צפת ובמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה