גן השלום. עג'ר / צילום: נתלי תמיר
"אי אבדה הדרך אל הכפר, הדרך בה רציתי לשוב בחזרה" (יורם טהרלב)
הדרך אל הכפר ע'ג'ר, בואכם כביש 999, מביאה עמה תחושה של מציאות מקבילה. רגע אחד חולפים על פני מטעי הנשירים של קיבוצי הגליל, ובזה שלאחריו, נפרסים נופיה של ארץ הלבנון.
שלטי "גבול לפניך", גדרות התראה, עמדות יוניפי"ל ומחסום צה"לי מתמזגים עם גלויות נוף - רועה צאן שמוביל את עדרו מן העבר השני של הגדר - מערבלים את התודעה, שמתקשה לעכל את הצירוף הזה של המראות השלווים אל מול גדרות התיל.
זיקוק התחושה הראשונית הזאת, של התרגשות לצד פחד, מסביר יותר מכל את התשוקה הבלתי נתפסת של חבורת הסקרנים שהתייצבה בבוקר יום חול על גבול הלבנון, לסיור חלוצי בכפר עג'ר (מבטאים רג'ר), עוף מזרח-תיכוני מוזר, שאדמתו חצויה בן לבנון לישראל, ועל כך בהמשך.
09:30 - מעבר לגדר: שתי אצבעות מצידון
הכול התחיל כשאיילת המתולתלת שנהב, אושיית תיירות צפונית העוסקת בתיירות קולינרית, העבירה מסר חשאי באמצעות יונת שלום, שעיקרו: "פותחים את הכפר עג'ר לתיירות, אתם מוזמנים לסיור ראשוני בכפר שעד כה היה סגור למבקרים". הייתה בהודעה הזאת כל מה שנפשו הדוויה של מטייל ישראלי בחסך חו"ל מייחל לו: סודי... סגור... אוכל... וכך מצאנו את עצמנו על גבול הלבנון, בסיור פתיחת צירים בכפר ע'ג'ר.
עד שהסתדרו כל הפרוצדורות (תעודות זהות, בדיקה של צה"ל והמשטרה) התכבדנו במיני מאפה חמימים במילוי גבינה חמצמצה שנחבצה במגבנת הכפר. איילת מזגה גם תה לכוסות וניצלה את השתיקה שבלעיסה כדי לספר לנו אודות הקשר המיוחד שרקמה עם אנשי ונשות הכפר. את נשות הכפר, כך אמרה, עוד נדבר ונכיר. אלה נשים שליבן וביתן פתוח, צנועות ונחבאות אל הכלים ומארחות ברוחב לב את הקבוצות הסקרניות שהחלו לשטוף את שבילי הכפר.
10:00 רחוק מהעין, רחוק מהלב
הכניסה לכפר אושרה, ופרץ של התרגשות ליווה את טור המכוניות שחצה את צ'קפוינט צ'ארלי וחצי. דיסוננס כמעט מתבקש מלווה את העין שסורקת את המראות החדשים: מצד אחד, תוואי גיאוגרפי מוכר, ומאידך, הידיעה שע'ג'ר אינו כפר ככל הכפרים הערביים בשטח ישראל.
השוני מובהק: הבתים כמו נמשכו במשיכת מכחול צבעונית עזה, המזרקה המגונדרת בכיכר המרכזית, הסמטאות המטופחות והגינות הכורעות תחת הצמחייה השופעת ועצי הפרי, כל אלה מבשרים על חוויה אחרת.
את המלווה המקומי של הקבוצה פגשנו בנקודת התצפית הראשונה. האשם פתאלי הוא רכז התיירות בכפר, מינוי חדש ומרגש נוכח פוטנציאל התיירות המתהווה. יש בסיפור הזה של ע'ג'ר, את כל מה שדרוש ליצירת מוצר תיירות משובח, ואכן ראש המועצה הבין בחושיו שהגיעה העת להוציא את מכמני הכפר אל האור, ופנה לגיא מלל, יועץ תיירות גלילי, שהבין בחושיו שמדובר באוצר בתולי בלום.
מלל ניגש למלאכת המחשבת של פתיחת הכפר לתיירות, כשחושיו וניסיונו מכתיבים רגישות נוכח המציאות התרבותית והביטחונית המורכבת.
האשם נושם נשימה עמוקה לפני שמתחיל לספר, והקבוצה נשאבת אל הסיפור שומט הלסתות של ע'ג'ר, המוגדר ככפר "אנדמי" - כלומר, יחיד מסוגו. שטיח מוזיקלי של פצמ"רים מלווה את ההסברים. "אל תתרגשו" הוא מרגיע, ומספר ש- 2,500 תושבי ע'ג'ר הם סורים עלאווים הנושאים מרצון אזרחות ישראלית. אדמת הכפר חצויה בן לבנון לישראל ותושביו קיבלו על עצמם את עול ישראל.
ואם כל זאת לא מספיק מסובך, אזי הכפר, בשל נסיבות ביטחוניות מוגדר כשטח צבאי סגור. לתושבים מן הסתם יש אפשרות לצאת ולהיכנס כרצונם, וחלקם הגדול אכן מתפרנס מעבודה ביישובי הסביבה, אך למבקרים מן החוץ אין אפשרות להיכנס לכפר ללא תאום מראש.
עד כאן העובדות היבשות, והן רבות ומרתקות (כך לדוגמה, מתברר שאסד מימן לימודים בדמשק לתושבי הכפר, ששליש מהם בעלי השכלה גבוהה). אבל בחושיו הדקים מבין השאם, שאת המחסום הפסיכולוגי שיש לכל ישראלי נוכח המורכבות המזרח תיכונית, יש לשבור עם נשק יום הדין - מתוקים תחילה.
11:00 ספוליאטלה סורית
במאפיית "בלו ליין" עורכים לקבוצה היכרות ראשונית עם המטבח הסורי-עלאווי. מטבח קרוב-רחוק, שמרבית טעמיו לא מוכרים לחיך הישראלי. רוב נשות הכפר אופות בעצמן את לחמן, מספר השאם בחיוך, אבל המודרנה, הוא נאנח, גרמה לצעירות לצאת מהמטבח ולהיכנס לאינסטגרם.
על השולחנות ממתינים מגשים גדושים במאפים. גדודים ישרים של צדפות בצק הטומנות בחובן תערובת מבושמת של שקדים ואגוזים, במתיקות מאוזנת שאינה מתנפלת על החך, או אם תרצו: אחותה הסורית של הספוליאטלה הנפוליטנית. אנחנו שותים קפה שחור חזק, ומקשיבים לאיילת שמספרת בהתלהבות על המטבח העלאווי, על טעמיו, על תבליניו ועל הידיים הטובות שמבשלות אותו.
12:00 גן השלום
בין קפה למאפה, לבין תצפית להסברה, בין מפגש אקראי עם תושבים מחויכים לילדים שמלכסנים מבט סקרני לעבר האורחים, אנחנו מציצים (בעידודו של השאם) אל פתחי הבתים, שם פוגשים ענף תעסוקה ייחודי לבנות הכפר. אנדמי, כבר למדנו. נשים שאינן רוצות לצאת לעבודה מחוץ לבית, מקבלות לביתן משלוח של עבודות טכניות מתעשיות הסביבה, בבחינת אם ההר לא בא למוחמד, מוחמד בא אל ההר.
אנחנו שואלים את השאם מה עושים התושבים בערבים ובסופי שבוע, כשאין כניסה למבקרים, והוא לוקח אותנו ל"גן השלום", שסוחט קריאות התפעלות מכולנו. גן מטופח וגזום, עשיר בצמחיה ריחנית, בפסלים סביבתיים, במזרקה צבעונית ובערוגות פרחים סדורות שלא היו מביישות את הגננים בארמון ורסאי. אפילו המקלט, מבנה בהחלט שימושי כאן, מחופה אריחים צבעוניים. בערבי קיץ לוהטים, מספר לנו השאם, מתכנסות בגן משפחות הכפר על עולליהן, שמשיב את פניהן בבריזה ומאפשר לילדים להתרוצץ באין מפריע.
14:00 המטבח של האני
בכניסה לבית של האני ומשפחתה רוחשות לבנים לוחשות. האני עורכת לקבוצה טקס "בחורה" נגד עין הרע. עכשיו, כשכולנו מוגנים, היא מעניקה לאיילת נשיקה מצלצלת ודוחקת בכולנו לשבת סביב השולחן הכורע תחת צלחות שופעות מטעמי המטבח העלאווי המסורתי.
המטבח של האני הוא מבצרה, וכמו מרבית מנשות הכפר, שהורגלו למציאות של סגר, היא דואגת בעצמה לכל חומרי הגלם. אוגרת חיטה, חובצת חמאה ומכינה את גבינת השנקליש ממי חלב. אנחנו מבקשים הסברים, אבל האני מעדיפה שנבין דרך הפה, וכמובן שנסיים יפה מהצלחת.
15:00 בקלווה קרמל מלוח, מחול ופרידה
השמש מתחילה להתקפל מעבר לרכסי הגליל, ילדים על אופניים חוזרים מבתי הספר, ואנחנו חשים כבר את צער הפרידה מע'ג'ר. כדי להמתיק עלינו את הסוף, אנחנו מתארחים למילות סיכום בחצר ביתו של הקונדיטור אחמד חטיב.
חובבי המתוקים שבקבוצה, מיד זיהו את הצעיר המוכשר כמתמודד בריאלטי קינוחים מפורסם. אבל כמו מרבית הנשים והאנשים שפגשנו במהלך היום, גם אחמד התברך במאור פנים ובצניעות.
אנחנו טועמים מגדל בקלוואה מבצק שמתפוצץ בפה מקרמל מלוח ומפריכות, משתנקים נוכח ה"חלאוות אל גיבן" ממולא המסקרפונה ובשארית כוחותינו מטפלים ב"לילות ביירות" עם מסטיקה וקרם וניל. חטיב מספר לנו שמקורות ההשראה שלו הם הכפר, המשפחה, הבתים הצבעוניים והרחובות השקטים. הסגירות, איך היא מאפשרת למידה ומקוריות אנחנו שואלים. דווקא היא שהולידה את היצירתיות, הוא עונה.
סיורים מודרכים בע'ג'ר: הכניסה לכפר בקבוצות ובתיאום מראש - hashmf@gmail.com
איילת שנהב (סיור בדגש קולינרי) - 054-7467071
ג'מאל חטיב (סיור בהובלת מורה דרך) - 050-7569256