הפגנה למען בריטני ספירס / צילום: Associated Press
רוב חייה של בריטני עברו תחת עדשת המצלמה. כשהייתה בת 11 לוהקה ל"מועדון מיקי מאוס", אחת מתוכניות הילדים המצליחות ביותר בתחילת שנות ה-90. בגיל 16 כבר היה לה שיר שכבש את המצעדים בעשרות מדינות. היחסים של בריטני עם התקשורת היו קשים. הנערה הצעירה שהתעקשה להציג חזות נוצרית, נתקלה בשאלות חטטניות וצהובות. עיתונאים לא התביישו לשאול אותה על החזה שלה וצהובונים ניסו להמר אם היא באמת שומרת את עצמה עד לחתונה. אבל נקודת הרתיחה האמיתית הגיעה כשהייתה בת 26.
אז בריטני חוותה התמוטטות נפשית וסוקרה ללא הפוגה עם בליל של תמונות מביכות. היא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי ואביה, ג'יימס ספירס יחד עם עורך הדין שמונה על ידי בית המשפט קיבלו את השליטה על חייה ועל ההון העצום שלה. בריטני הייתה שק החבטות של התקשורת, ונראה שלא נשארו קווים אדומים שלא נחצו.
התקשורת הכתה על חטא
ב-2019 הדברים התחילו להשתנות. תנועת #FreeBritney נולדה והתחילו מחאות של מעריצים לביטול האפוטרופסות, כתבות וסרטים דוקומנטריים חשפו את חייה של בריטני ועמודי האינסטגרם והטוויטר שלה איפשרו ערוץ ישיר לקהל שלה. מדמות רחוקה ונלעגת, בריטני הפכה למישהי שזקוקה לתמיכה ולהבנה. היא גרמה לכלי התקשורת בארה"ב להכות על חטא.
החודשים האחרונים של המאבק המשפטי גרמו לכלי תקשורת רבים לבחון את עצמם מחדש, לנסות להבין מהי הדרך ההוגנת ביותר לסקר רגעי משבר, ואפילו להתנצל. כך, למשל, במגזין הנשים "Glamour" הצהירו על תמיכה בתנועת FreeBritney בפברואר האחרון, ובפוסט באינסטגרם כתבו: "אנחנו מצטערים. כולנו אשמים במה שקרה לבריטני".
במקרה אחר, העורך הראשי של "People" דן וויקפורד אמר ל"The Atlantic" כי המגזין שלו מחפש דרכים לאפשר למפורסמים "את ההזדמנות והחלל הבטוח כדי שיוכלו לשבת ולחלוק את המסע האישי שלהם, באופן שירצו ובמידה שירצו בכך". במקום כתבות כמו "האם בריטני היא אמא רעה", ב"People" מנסים עכשיו לנהל שיח חדש על התמודדות נפשית.
סיקור אחראי של המאבק של בריטני לא רק פיתח את שריר האמפתיה שלנו כלפיה, אלא גם איפשר שינוי חברתי רחב יותר. "כשהעיתונות מסקרת משברים של סלבריטאים, זה משפיע על הדרך שבה אנחנו אחר כך רואים את הדברים האלו", מסביר פרופ' אלעד שגב, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. "קראנו לזה במחקר teachable moments ( רגעי למידה, פ"ט), חלון הזדמנויות שבו אנשים רוצים להקשיב וללמוד. זה משפיע על המודעות שלנו, כל עוד יש באזז תקשורתי. חלון ההזדמנויות הזה נע בין כמה ימים ספורים לשבועיים, אבל עדיין יש לו חשיבות. זה משנה את התפיסה שלנו לטווח הארוך, את הנורמות. בסיפורים דומים שבדקנו, שקשורים לבריאות הנפש, ראינו שברגע שיש עניין תקשורתי, זה גם מוביל לביקורים בוויקפדיה ולעריכות של ערכים רלוונטים. למשל, ערכים שקשורים לדיכאון פתאום מקבלים יותר נפח ועולים מדרגה מבחינת האיכות".
מאיפה זה מתחיל? מהתקשורת או מהציבור?
"גם וגם. העיתונאים לא חיים בוואקום. המגמה שאנחנו חווים בעשורים האחרונים קשורה לאינדיבידואליזם, בצורך שלנו בביטוי וייחודיות. מגמה נוספת ברשתות החברתיות, היא התנצלויות. למשל, סלבריטאים שאומרים 'טעיתי, אני אנושי ועושה דברים שכל אחד אחר עושה'. זו מגמה שגם העיתונות אימצה, להסתכל על הסלבריטאים לא רק כפוסטר, אלא גם כבני אדם".
בחרה להפסיק להסתיר
תהליך השינוי של השיח לא נולד עם המאבק של בריטני. היא אחת מתוך כמות הולכת וגדולה של אנשים שגורמים להסתכלות פנימית ועוזרים להתניע את התהליך הארוך והאיטי הזה.
ב-23 ביוני השנה, העולם שמע את בריטני מדברת בקולה על מה שעברה ב-13 השנים האחרונות. בעדות בבית המשפט, חשפה הזמרת את הכעס על משפחתה, את הבדידות, הייאוש והכאב שהיו מנת חלקה. "אני רוצה שתהיה לי אפשרות לחלוק את הסיפור שלי עם העולם, את מה שעשו לי, במקום להסתיר את זה. אני רוצה שיקשיבו לי, להסתיר את זה כל כך הרבה זמן, זה לא טוב ללב שלי. אני כל כך כועסת, ואני בוכה מדי יום", סיפרה בריטני.
בריטני לא חשפה אמנם את מצבה הנפשי, אבל הצליחה לתת קול לאנשים אחרים. "הסטיגמה על הפרעות נפשיות מלווה אותנו כבר כל כך הרבה שנים, והשינויים בדעת הקהל איטיים מאוד", אומר הפסיכולוג הקליני רועי סמנה. " לכל חשיפה של מפורסם על הבעיות הנפשיות שלו או של הקרובים לו, יש הרבה ערך. אנשים מתביישים לדבר על זה, והסטיגמה הזו נבנית על קשרי שתיקה. אם כל אחד היה חושף את הקלפים שלו, היינו מגלים שכולנו מוקפים או בעצמנו סובלים מבעיות נפשיות כאלו או אחרות ".
"זה נותן לגיטימציה להגיד - אני חולה במחלת נפש, ומותר לי להיות חולה כמו שמישהו אחר חולה באסטמה או במחלת לב", מוסיפה ד"ר נעמי הדס לידור, מנהלת ביה"ס לשיקום בקריה האקדמית אונו. "אבל זה לא מספיק, ואנחנו רחוקים מאוד ממה שצריך להיות. יש בארץ מעל ל-150 אלף איש שמתמודדים עם מחלות נפש קשות 3,500 מאושפזים ובערך 35 אלף מקבלים שירותים בקהילה. תחשבי על השאר שחיים בקהילה בלי טיפול".
אנשים לא באים מתוך בושה? "מתוך בושה, מתוך חוסר מודעות ומתוך פחד. ביקרה אצלי משפחה שבה הבחורה, בת ה-35, מתמודדת כבר שמונה שנים עם מחלת נפש קשה. הם לא מספרים לאף אחד שהיא חולה, כולל לשתי האחיות הגדולות שלה. הדבר הראשון שאמרתי להם היה 'תתחילו לדבר על זה'. כשאנשים לא מתביישים לספר, זה בהחלט משפיע לטובה".
עניין גובר בהליכי אפוטרופסות
בתחילת החודש התקשרה לעו"ד רונן דליהו, בעל משרד עו"ד העוסק בדיני משפחה, אישה בשנות ה-60 לחייה ואמרה לו: תעזור לי, אני לא רוצה להיות כמו בריטני. "היא אמרה, 'תקשיב, יש לי שלושה בנים ואני בטוחה שאם יקרה לי משהו, אחד מהם ישתלט על הכול כמו אבא של בריטני, ויעשה מה שהוא רוצה'. היא פחדה שהוא יבקש אפוטרופסות עליה, ויקבל את השליטה במצב כשהיא עדיין יכולה לקבל החלטות", מספר דליהו. "אני לא רוצה לקחת את הסיכון", אמרה האישה לדליהו.
הסיפור הזה הוא רק דוגמה אחת להשפעה של המאבק לשחרור בריטני מהאפוטרופסות של אביה. אנשים גילו שיש דבר כזה אפוטרופסות, ואם זה יכול לקרות למישהי כל כך חזקה ועשירה כמו בריטני, זה יכול לקרות גם להם. במשך 13 שנה בריטני לא יכולה הייתה לנהוג, להוציא את כספה כרצונה או להחליט על מצבה הבריאותי והטיפול המתאים לה.
בריטני ספירס גרמה לאנשים לפחד, אבל גם הניעה חלק לנסות ולגדר סיכונים. עו"ד דליהו מתאר כי "המקרה של בריטני העלה את מוסד האפוטרופסות למודעות הציבורית. אני יכול להגיד שמאז המקרה שלה יש התעניינות הולכת וגוברת. אני מעריך שקיבלתי 30%-40% יותר פניות בנושא של ייפוי כוח מתמשך". מדובר בהליך שבשונה מאפוטרופסות שמאפשר לאדם להחליט מי יקבל את האחריות על חייו במקרה שיהיה לא כשיר.
האם המקרה של בריטני יכול להתרחש גם בישראל? בארץ סיטואציה כזו הרבה יותר נדירה מבארה"ב, אבל לא בלתי אפשרית. "היה אצלי אדם בשנות ה-60 לחייו שביקש לבטל את צו האפוטרופסות של אחיו עליו", מספר עו"ד דליהו. "הוא היה רופא בעברו ולא היה נשוי, היה לו רק אח אחד. הוא אמר 'עברתי תהליך שיקומי, ואני רוצה לבטל את האפוטרופוס'. אבל האח התנגד וטען שהוא לא כשיר. זה נמשך ככה שלוש שנים, ובסוף הוא פנה אליי ולעוד כמה עורכי דין, אבל הייתה לו בעיה, הוא לא יכול היה לשלם לעורך דין כי כל הכסף היה אצל האח".
הרגע שבו יצאה לחופשי
ב-12 בנובמבר קרה נס קטן - בריטני יצאה לחופשי. כן, זה קצת פומפוזי, אבל בכל זאת, לא בכל יום הכוכבים מסתדרים כראוי. השחרור של בריטני, אמנם היה בעיקר שלה, אבל הוא גם השפיע על כולנו.