שרת הפנים איילת שקד. המערכת השלטונית בישראל מאופיינת בריכוזיות המחלישה את מעמד השלטון המקומי / צילום: מארק ישראל סלם - הג'רוזלם פוסט
החלטת הממשלה שהתקבלה לאחרונה על הקמת צוות בין-משרדי שיבחן צעדים לחיזוק סמכויות השלטון המקומי והפחתת רגולציה עליו מצד הממשלה, היא ככל הנראה אחד מהצעדים החשובים ביותר שמבצעת הממשלה הנוכחית, למרות השקט היחסי שבו היא מתקבלת. על פי החלטת הממשלה, הצוות הבין-משרדי ימליץ על הסמכויות הניתנות לביזור לשלטון המקומי, על מדדים ותבחינים על פיהם תיקבע מידת הביזור ועל הפחתת הנטל הרגולטורי בממשקים שבין משרדי הממשלה לשלטון המקומי. מדובר בשידוד מערכות כולל במבנה השלטון בישראל שיש לו השלכות רחבות היקף על מבנה הדמוקרטיה הישראלית ואיכות השירותים לאזרחים.
אין ספק שהמערכת השלטונית בישראל מאופיינת בריכוזיות המחלישה את מעמד השלטון המקומי. במדד הביזור לרשויות המקומיות של חוקרי הבנק העולמי נמצא כי ישראל מדורגת במקום 94 מתוך 182 מדינות בעולם, ומכלל מדינות ה-OECD היא "הוכתרה" כמדינה הכי פחות מבוזרת.
חולשת השלטון המקומי באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בתחום הפיננסי: תקציב הרשויות המקומיות נמוך פי שניים באופן יחסי לעומת הממוצע במדינות ה-OECD; הרשויות המקומיות כמעט שאינן שולטות על גובה המיסים שהן גובות, ו-95.1% מהמיסוי המקומי נקבע על ידי הממשלה, לעומת ממוצע של 7.8% בלבד במדינות ה-OECD.
חוקרי הבנק העולמי מצאו שגם במידת האוטונומיה של הרשויות המקומיות לנהל את כוח האדם שלהן, בין אם מדובר ביכולת לקלוט עובדים חדשים, לקבוע שכר או לפטר עובדים ללא התערבות מצד הממשלה, ישראל מדורגת במקום הנמוך ביותר ממדינות אלה. מעל כל אלו בולטת הריכוזיות בהיקף הסמכויות המצומצם המופקד בידי השלטון המקומי.
מחקרים ומדדים שונים מצביעים על הריכוזיות הבולטת של ישראל בתחומי החינוך, התחבורה והתכנון והבנייה. לדוגמה, ארגון ה-OECD מציג חמישה סוגי מודלים של מבני מערכת חינוך הקיימים במדינות החברות בו, וממקם את ישראל בקבוצת המדינות הריכוזיות ביותר, משום שהיא ממעטת לקבל החלטות בשיתוף הרשויות המקומיות ומנהלי בתי הספר.
הנתונים הללו נמצאים בחוסר הלימה מוחלט עם עמדות התושבים בישראל. סקר שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה בנובמבר 2020 מצא כי 71% מהציבור הישראלי תומך בביזור סמכויות ממשרדי הממשלה לרשויות המקומיות, לעומת 15% בלבד המתנגדים לכך. מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון לשנת 2020 מצא כי הרשויות המקומיות הן הגוף הציבורי הזוכה לאמון הגבוה ביותר מלבד צה"ל, ובפער עצום ממוסדות השלטון המרכזי.
בעוד בשנים האחרונות ניתן לראות ירידה באמון הציבור כמעט בכל הגופים הציבוריים, בשלטון המקומי ניתן לראות עלייה הדרגתית, שהתחזקה מאוד מאז תחילת משבר הקורונה. ואכן נראה שאם מישהו עוד היה צריך הוכחה ליתרונות המובנים של הרשויות המקומיות הרי שההתמודדות עם נגיף הקורונה סיפקה אותה בצורה מיטבית. התובנות הללו משתקפות היטב גם בדוח מבקר המדינה המקיף שפורסם בספטמבר האחרון על התמודדות הממשלה עם משבר הקורונה. בפרק ייחודי שעסק ב"מיצוי יכולות הרשויות המקומיות" הצביע המבקר על כך שהמדינה לא השכילה להשתמש ביתרונות המובנים של הרשויות.
גורמי הממשל מדברים כבר שנים ארוכות על הצורך לבזר סמכויות לשלטון המקומי, אך מעט מאוד נעשה בפועל. הפער בין הדיבורים הגבוהים על ביזור לשלטון המקומי לבין המשך המדיניות הריכוזית, לא נובע מקשיים בירוקרטיים בקידום רפורמות, אלא מהקושי של שרי הממשלה לוותר על סמכויות וכוח. סמכויות השרים כלפי הרשויות המקומיות מהוות את אחד מבסיסי הכוח המרכזיים שלהם, ואין דבר יותר קשה לפוליטיקאים מוויתור על כוח. החלטה רשמית של הממשלה בנושא הצורך לבזר סמכויות לשלטון המקומי היא צעד מבורך ולא מובן מאליו, אך יש לקוות שהיא תביא לצעדים משמעותיים בפועל, ולא תישאר רק בשלב הדיבורים.
הכותב הוא ראש פרויקט שלטון מקומי במכון הישראלי לדמוקרטיה