בחודש שעבר נשמו לרווחה אלפי עובדים בשני המפעלים של אופל בגרמניה, לאחר שהושג הסכם בין קבוצת האם, סטלנטיס, לבין איגוד עובדי המתכת הגרמנים. במקור תכננה סטלנטיס לסיים את פעילות אופל בגרמניה ולפצל את המפעלים אבל הנושא הפך לסוגייה פוליטית בין צרפת לגרמניה וההסכם שהושג יבטיח את המשך ייצור הרכבים במפעלים.
אז בינתיים הפוליטיקה ניצחה, אבל בטווח הארוך נראה שאופל תהפוך למעין "מותג צללים" שמוצמד למכוניות שמיוצרות בספרד ובאיטליה וזהותו הגרמנית תהיה במיתוג בלבד. רמז לכך מספקת העובדה שהדגמים החשמליים של אופל, ובראשם ה"מוקה" החדשה, מיוצרים כיום בצרפת לצד מקביליהם מבית פיג'ו.
למרות הקשר ההנדסי לפיג'ו 2008, קשה למצוא ביניהן דמיון. לאופל מוקה יש עיצוב צעיר ודינמי, עם יציבות רחבה על הכביש, גג נמוך יחסית לדגמי קרוס אובר ושמשות צד שנמתחות לאחור בקו עולה וחד מעל חישוקים גדולים ונאים. גם הזנב מפוסל בקווים חדים ונאים והחרטום משמר את המורשת של המותג עם קווים "גרמניים" מוצקים.
רכב ההדגמה שלה משך הרבה תשומת לב ברחוב הישראלי, אם כי לא מעט בגלל שילוב הצבעים יוצא הדופן - גוף לבן וגג ומכסה מנוע בצבע שחור - שגרם לו להיראות כמו ניידת משטרה של היפסטרים. סביר להניח שבצבע אחיד הרכב ייצור פחות הדים.
גם עיצוב תא הנוסעים של המוקה החשמלית שונה מהותית מזה של אחותה הצרפתית. להבדיל מפיג'ו 2008 בה מערך הפיקוד נראה כמו ערב-רב של פריטים וסגנונות עיצוב, למוקה יש מערך פיקוד הרמוני ומאורגן עם לוח מחוונים ומסך מולטימדיה דיגיטליים, שיוצרים רצף חזותי נוסח מרצדס ואאודי. כמו כן, הנדסת האנוש הרבה יותר מאורגנת וידידותית לנהגים שלא נולדו עם מסך מגע ביד. הגרפיקה של הצגים ברורה ונאה וההגה, תודה לאל, גדול ועגול כראוי ולא זעיר ואליפטי כמו אצל האחות.
רמת הייצור והגימור גבוהה ומכובדת. האבזור התקני בדגם החשמלי מקיף ונדיב וכולל ריפוד אלקנטרה אלגנטי ויוקרתי, תאורת אווירה, פנסי LED מתוחכמים ומערך מקיף ויסודי של עזרי בטיחות אקטיביים. עם זאת, בין הקישוטים והגדג'טים אפשר להבחין ולחוש במשטחי פלסטיק נוקשים, שנותרו כזכר לשורשים העממיים.
שקטה ויעילה אבל מעט צפופה
המוקה שייכת לדור הביניים של מכוניות חשמליות, שמוצעות עם מגוון מערכות הנעה ולא תוכננו ייעודית להנעה חשמלית. החיסרון בכך הוא מגבלות הנדסית בכל הנוגע לגודל הסוללה, המשקל והטווח. במקרה של המוקה מדובר על סוללה בקיבולת צנועה יחסית של 50 קילוואט ומנוע בודד של 136 כ"ס, שרתום למשקל עצמי של כ-1.6 טון. הטווח הרשמי הממוצע הוא עד כ-338 ק"מ בין טעינות בתקן WLTP - באמצע הסקלה התחרותית ודי רחוק מהמובילות.
בנסיעת המבחן החורפית שלנו, ללא מזגן אבל עם לא מעט עליות ושימוש תכוף במצב הספורטיבי, הטווח המדווח ירד בקצב מהיר משציפינו וניתן להניח שהקיץ הישראלי יאתגר יותר את המערכת. ועדיין, זו לא בעיה לנוסעים שרוב נסיעותיהם בעיר או בפרברים. מי שיבחר במצב התכנות החסכוני וישמור על רגל קלה לא יתקשה לצלוח את חיפה תל-אביב הלוך חזור מבלי לבקר בעמדת הטעינה.
למרות ההספק הפושר והמשקל הגבוה, המוקה מאיצה מאפס ל-100 ב-8.7 שניות מכובדות ובמצב הספורטיבי מרגישה די נמרצת ושומרת על קצב סביר בעליות.
תחום בו המכונית מצטיינת במיוחד הוא בידוד הרעשים. הנסיעה בעיר חרישית וגם ב-130 קמ"ש על הכביש המהיר חודרים לתא רק מעט רעשי רוח ודרך.
הרכב אמנם אינו גבוה אבל המושבים מציבים את הנהג גבוה יחסית ומעניקים לו ראות טובה . מרחב הראש מלפנים ומאחור מתקבל על הדעת עבור נוסעים ממוצעי קומה והמושב רחב מספיק לשני מבוגרים פלוס נספח צנום. עם זאת, מרחב הברכיים גבולי למבוגרים שגבוהים מהממוצע ואפשר למצוא רכבים יותר מרווחים. תא המטען בנפח של 310 ליטר בלבד מספק את המינימום ההכרחי לשימושים משפחתיים.
שולטת בכביש מהיר, מתקשה בבורות
היתרון בחשמלית לא ייעודית הוא שהבסיס הדינמי שעליו פותחה מעניק תחושה של "רכב אמיתי", להבדיל מלא מעט חשמליות ייעודיות שהנהיגה בהן מזכירה משחק מחשב. אחרי שמבטלים את מערכת הסיוע להיגוי, המוקה מחזירה היזון חוזר סביר מההגה והשילוב של מפסק גלגלים רחב וגלגלי 18 אינץ' תקניים, ביחד עם מרכז כובד נמוך, מספקים לה אחיזת כביש טובה ושליטה טובה בפניות.
כמובן שהחשמלית לא מכונית רהוטה כמו גרסת הבנזין, שקלה יותר ב-300 קילו, ובכניסה מהירה לסיבוב הדוק מרגישים היטב את המשקל. אבל עדיין היא שומרת את הנהג בתמונה וגם הבלמים משדרים תחושה די טבעית בסיוע מערכת יעילה למיחזור אנרגיית בלימה, שתורמת לתחושת השליטה בירידות ארוכות.
רוב החשמליות בהן פגשנו ניסו, ולא תמיד הצליחו, למצוא פשרה בכיול המתלים בין הצורך לתמוך במשקל מאסיבי לבין הרצון לספק לנוסעים ספיגת זעזועים רכה ומעודנת. במקרה של המוקה זה אומר נוחות נסיעה טובה על כבישים מהירים ובנסיעה עירונית איטית אבל ספיגת זעזועים די קשיחה בעת מפגש עם בורות גדולים.
אופל מוקה החשמלית עולה בישראל 159 אלף שקל, מחיר שמציב אותה ברף תחרותי מאתגר מאד מול שלל סיניות עם טווח, הספק וממדים גדולים יותר משמעותית (גילי גיאומטרי, AIWAYS, SKYWELL) ומול הקוריאניות, שיש להן הרבה חסידים. אמנם יש לה עיצוב צעיר ואטרקטיבי, תא נוסעים מתקדם עם אבזור עשיר ומוניטין גרמני מוכח אבל את זה אפשר לקבל ב-17 אלף שקל פחות בגרסת הבנזין באותה רמת גימור. ספק אם זו המכונית שתיתן מענה לפלח הצומח ביותר באירופה.
חלק מהמתחרות
יונדאי קונה
הגרסה החשמלית של יונדאי קונה עולה 143 אלף שקל. הרכב מצויד במנוע בודד שמייצר 136 כ"ס ומומנט של 40 קג"מ שמאיץ את הרכב ל-100 קמ"ש ב-9.9 שניות. סוללה של 40 קילוואט־שעה מספקת טווח של עד 305 קילומטר בין טעינות.
גילי גיאומטרי C
הקרוסאובר החשמלי מבית GEELY הסינית גדול יותר מהמוקה ובעל תא נוסעים מרווח ומאובזר. גרסת הבסיס עולה 134 אלף שקל ומצוידת במנוע עם הספק של 204 כ"ס ובסוללה של 53 קילוואט-שעה שמספקת טווח של עד 350 ק"מ בין טעינות.
AIWAYS U5
157 אלף שקל עולה הגרסה ההתחלתית של ה-U5 מבית AIWAYS הסינית. רמת הגימור ההתחלתית מאובזרת מאד והרכב מציע תא נוסעים מרווח מאד. מנוע בודד מייצר 204
כ"ס וסוללה של 63 קילוואט מספקת טווח של עד כ-410 ק"מ.
