בנימין נתניהו / איור: גיל ג'יבלי
היה אפשר לצפות שהטקסט הזה, בעיתוי הנוכחי, יתייחס לתחילת הסוף של בנימין נתניהו כמנהיג נוכח תהפוכות השנה האחרונה. בכל זאת, אחרי 12 שנה במשרד ראש הממשלה הוא מצא את עצמו בחזרה בלשכה הצנועה של יו"ר האופוזיציה בכנסת. אבל בין שסוגדים לו ובין שלא יכולים לשאת את נוכחותו - ביבי הוא האיש שאין מי שנותר אדיש אליו, ואי אפשר שלא לתהות מהו סוד כוחו והאם הוא בכל זאת כאן כדי להישאר.
נתניהו איננו ראש ממשלה כבר שישה חודשים ועדיין הוא הדבק העמיד ביותר של הממשלה הנוכחית. כולם בה נתלים אלו באלו, מגדעון סער במיכל רוזין ועד לניר אורבך בוואליד טאהא, כדי לא לאפשר לו לחזור למגרש. הסברה הרווחת (או החלום המשותף) במסדרונות הכנסת היא שככל שיעבור יותר זמן במדבר האופוזיציוני, נתניהו יאבד מכוחו עד שיחליט לפרוש. נתלים בה אנשי הקואליציה כמובן, מסער, דרך בנט ועד לליברמן, שעבדו כולם צמוד עם נתניהו עד שהחליטו שנמאס להם מהאיש או מכוחו או מסגנונו או מכולם גם יחד. וגם בצמרת הליכוד מחכים כבר שנים ארוכות ליום שאחרי ביבי: ישראל כ"ץ, גלעד ארדן, מירי רגב, ניר ברקת - כולם מחשבים לנתניהו את הקץ, אך הוא לא מראה סימני עזיבה.
בסביבתו טוענים כי הוא לא הולך לשום מקום, הוא נערך למערכה הבאה, ומביאים את הסקרים שנערכו מאז עזב את לשכת ראש הממשלה כראיה. הימין עדיין מעריץ אותו ורואה בו המתאים ביותר לתפקיד ראש הממשלה, כשהוא יוצא לרחוב האהדה הציבורית אליו נותרה כשהייתה - עם כאלה נתונים לא ממליצים למועמד מבטיח כל כך לפרוש.
גם מחשבי הקצים בליכוד שמראים נתונים והוכחות שנתניהו אוטוטו עושה לביתו מודים שיש נתון אחד שמקשה על הניתוחים והתחזיות - אותו מרכיב אישיותי שמשאיר אותו כל כך הרבה זמן על המגרש בלי להתעייף. יריביו מכנים זאת "משיחיות", אוהדיו טוענים שיד האל נגעה בו. כך או אחרת, בגיל 72 זוהרו של בנימין נתניהו הועם. אולי זו תוצאה של הגיל, או היעדר צי המאבטחים שכבר לא חג סביבו, אבל כשהוא פוסע כיום במסדרונות הכנסת בדרך למליאה הוא משדר לאות, וזו מתפוגגת רק בנאומים שהוא נושא בה - כשהוא עולה על הדוכן אפשר לפעמים לטעות ולחשוב שהוא עדיין נושא בתפקידו הקודם.
בשנה האחרונה נתניהו צופה מהצד בהישגי הענק של הסכמי אברהם, שעליהם חתם בספטמבר 2020, כשבישראל הביטו בחשש במהלך המוזר שנרקם מול עיניהם. הוא שינה את המשוואה: לא עוד נסדר את העניינים עם הפלסטינים ואז יבוא העולם הערבי, אלא הפוך. הוא פנה לעולם הערבי, וחרם של יותר מ-70 שנות עצמאות הפך לשת"פ כלכלי משגשג.
בחלוף החודשים האחרונים אנשיו הפסיקו לקרוא לו ראש הממשלה, עדות אחת שבכוורת המצומצמת שלו מבינים שהממשלה הנוכחית לא תתפוגג בן לילה כפי שקיוו. באורח פלא יחסי האהבה-שנאה שלו עם התקשורת בעינם נותרו. תיק 4000 בצד, יחסי נתניהו והתקשורת הם סיפור מתמשך מהקדנציה הראשונה שלו על כיסא ראש הממשלה ועד ימינו אנו. התקשורת אמנם מגלה התעניינות יתר בו ובמשפחתו, אך נתניהו מצדו משמש כדובר ופוליטיקאי באותה הנשימה. הוא האסטרטג של מערכות הבחירות שלו ובשגרה הוא מכתיב מילה במילה הודעות לתקשורת, מחשב כל אות וכל מסר שיוצא את ביתו. הוא אשף גם בתקשורת הלא ממוסדת, והראשון לאמץ כל מדיום תקשורתי כדי להעביר בו את מסריו - ממסרונים, דרך טיקטוק ועד לספייס בטוויטר. בצד האישי, ההתמכרות הישראלית לעיסוק בו ראויה לפחות לסרט דוקו אחד, "סטאר קוואליטי", כמו שאומרים בתעשייה. אם לנסות לסכם את מה שטרם הסתיים, אשתמש במילים שאמר לי אחד מיריביו השבוע במערכת הפוליטית: "יהיה פה משעמם בלעדיו".