האלימות בחברה הערבית / איור: גיל ג'יבלי
תחת הכותרת "הפשיעה והאלימות בחברה הערבית" התחוללו המהפכות הגדולות בישראל בשנה הזאת. זה היה הנושא שלשמו הסכים ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, לקרב אליו את חברו הקודם ויריבו היום מנסור עבאס, ועל הדרך להפוך ל"אבו יאיר" שבא להציל את הערבים מהאלימות. מה שהוביל לימים את הקמת ממשלת השינוי.
זה היה אותו נושא שהביא חברי כנסת מימין ומשמאל, ששנים זנחו את החברה הערבית, להגיד בקולם: הגיע הזמן להפסיק להתייחס ליישובים הערבים כאל החצר האחורית של המדינה. זה היה הנושא היחיד כמעט שבגינו יכול יהודי ממוצע להקשיב לערבי ממוצע מדבר במהדורת חדשות. אין ספק שהערבים לא היו מעניינים את היהודים, אם הם לא היו רוצחים זה את זה יותר מ-120 פעמים בשנה.
התופעה המטרידה הזאת יצרה הזדמנויות חסרות תקדים לשני העמים החיים באותה המדינה אך לא מרגישים שותפות. שותפות בגורל, בנטל, באחריות וגם בשייכות למדינה שהם חיים בה. ההזדמנויות האלה הובילו את הערבים למסקנה מרכזית: הפשיעה באחריות המדינה והאלימות באחריות החברה. כלומר, גם לנו כערבים יש אחריות גדולה ולא רק למדינה.
והציבור היהודי גם הוא הגיע למסקנה מרכזית: הערבים לא רוצחים זה את זה רק משום שהם ערבים ובגלל התרבות שלהם. כלומר, יש גם כאן אחריות למדינה. כל אחד משני הציבורים עשה צעד אחד לכיוון השני, צעד קטן למען החברה שלו וצעד גדול לעתיד טוב יותר לחברה בישראל.