זוכי המדליות האולימפיות / איור: גיל ג'יבלי
ביומיום, העיניים של חובב הספורט הישראלי והסיקור התקשורתי המקומי ממוקדים פחות או יותר סביב נקודה אחת, ענף הכדורגל. הדיסוננס בין מה שהכדורגל הישראלי מייצר על המגרש לבין כמות הזמן שעוסקים בו והמשקיעים שהוא מושך אליו התברר במלוא העוצמה בקיץ האחרון.
במהלך 16 ימים הוצגה משלחת של 90 ספורטאים (הגדולה אי פעם של ישראל) שהגדירה היטב מהו ספורטאי עילי בישראל. לא אחד שזוכה בתקציבי עתק, לא אחד שנהנה מתמיכה מנטלית בדמות מעטפת חברתית של קבוצה, לא אחד שקם לאימונים בשעת צהריים, לא כזה שנהנה מסיקור תקשורתי לא פרופורציונלי - אחד שבוחר במודע לסיים קריירה קצרה מאוד עם מעט כסף בכיס, אם בכלל.
בין הישראלים שיצאו למשחקים האולימפיים היו גם אחדים שהראו שהם הטובים ביותר בעולם בתחומם, שהביאו לשיא את כלל היכולות שלהם - פיזיות, ריכוז, דיוק, מנטליות, כוח, זריזות, קואורדינציה, מהירות מחשבה - בדיוק ברגע הנכון.
ארטיום דולגופיאט בהתעמלות מכשירים ולינוי אשרם בהתעמלות אמנותית זכו במדליות זהב בענף שנשלט במשך שנים באופן מוחלט על ידי מדינות עם מסורת רלוונטית. ענף שההצלחה בו בנויה היסטורית על היררכיה שיפוטית שלא ניתנת לערעור על ידי ספורטאים ממדינות אחרות, ודאי לא ישראל. הם שילשו בתוך פחות משבועיים את מאזן מדליות הזהב האולימפיות של ישראל שלא השתנה מאז שנת 2004.
אבישג סמברג לקחה ארד מרשים ולא צפוי בטקוואנדו, ונבחרת הג'ודו הראתה שגם מגדל קלפים שנפל והתפרק יום אחרי יום אפשר להרכיב בתוך כמה שעות מחדש כדי לצאת עם מדליית ארד קבוצתית מעוררת השראה, שמוחקת כל מה שחשבנו על מנטליות של ספורטאים ישראלים.
השאלה כעת היא לא מה יקרה עם הספורטאים האלו גם במשחקי פריז 2024, לוס אנג'לס 2028 או בריסביין 2032. הם ימשיכו לחפש שלמות, דיוק, להרוס לעצמם במודע חיי חברה וילדות נורמלית - למרות פערים תקציביים והתעלמות ממסדית (כמובן, עד לרגע שבו כבר יהיו "שם", פוטנציאליים למדליה). השאלה היא איך אפשר לגרום לכ-26 אלף ספורטאים ישראלים הישגיים שבחרו לעסוק בענפים האולימפיים האישיים להדביק במשהו את אותם 75 אלף מקביליהם בענפים הקבוצתיים עתירי התקציב ונטולי ההצלחות.
ארבע המדליות מטוקיו הן בעיקר חומר למחשבה להורים, ואולי פתח לשינוי תרבותי של עיסוק בספורט בישראל. לארבע המדליות הללו יש השפעה על הרבה מעבר לתחושת הלאומיות הנעימה. יש להן השפעה מיידית על מעגלים חברתיים ותרבות פנאי. כמו שראינו בעבר הם פתח לשינוי תרבותי ותשתיתי. במקום חוג כדורגל - חוג ג'ודו או טאקוונדו. הילדה לא נהנית מאימוני כדורסל? פה ליד הבית יש מאמנת מקצועית יוצאת דופן להתעמלות אמנותית או לשחייה.
את הבום הגדול שיוצרת הצלחה חווינו פעמיים בישראל - ברמת התשתית זה קרה עם ההצלחות של ענף הטניס בשנות השמונים, שהובילה לבנייה של מרכזי טניס ומאות מגרשים. הג'ודו, ובשנים האחרונות ההתעמלות, יוצרים נהירה של ילדים לענפים האלו ובונים בסיס פירמידה רחב מאוד, שיחד עם מאמנים טובים מייצר אלופי עולם ואלופים אולימפיים.