המהומות בערים המעורבות / איור: גיל ג'יבלי
כשבחודש מאי התרחש בעזה מבצע "שומר החומות", ובעיצומם של חודש הרמדאן וגם של משא ומתן קואליציוני, שלראשונה כלל אפשרות מציאותית של מפלגה אסלאמית כחברה בממשלה - פרצו בערים המעורבות ברחבי הארץ מהומות קשות.
המהומות החלו בירושלים במחאה של תושבי שיח' ג'ראח על הכוונה לפנותם מבתיהם, ומשם התפשטו למוקדים נוספים בעיר ולמהומות חריפות עוד יותר בלוד, בעכו, ברמלה וביפו - שם תקפו קבוצות קיצוניות הן של ערבים והן של יהודים אלה את אלה, פגעו ברכוש וכן באזרחים בלתי מעורבים.
באירועים היו פצועים רבים וגם קורבנות בנפש, והם הותירו את הערים - שגם בימים רגילים מתמודדות עם מתחים הנובעים מהחיים המשותפים - כואבות ומדממות, עם פצעים שטרם הגלידו וספק אם השפעתם תגווע בעתיד הקרוב.
המשטרה גילתה אוזלת יד רבה בטיפול באירועים וספגה ביקורת חריפה על מה שהוגדר כהפקרת התושבים. גם להנהגה הפוליטית של הערבים אזרחי ישראל לקח זמן להגיב - תחילה נמנעו מלגנות את המעשים, ורק לאחר כיומיים החלו לנסות ולהרגיע את האווירה - אבל זה כבר היה בבחינת מעט מדי, מאוחר מדי.
ייתכן שההתפרצות האלימה נבעה דווקא על רקע השותפות החתרנית כמעט שהלכה ונרקמה באותם ימים בין ממשלת בנט-לפיד-גנץ-סער לבין מפלגת התנועה האסלאמית רע"ם, בראשותו של מנסור עבאס. הצלחת המשא ומתן והקמת הקואליציה סימנו את הבדלי הגישות בתוך החברה הערבית בישראל - בין תומכי ההשתלבות בחברה ובכלכלה הישראליות לבין התומכים בבידול ובמאבק לאומי.
אפשר לפתור את הסימפטומים של מאורעות מעין אלה בחיזוק המשטרה, אבל הבעיה היא עמוקה בהרבה - ולא בטוח שאפילו תוכנית החומש הנדיבה שמבטיחה תקציבי עתק לחברה הערבית טומנת בחובה את הפתרון. כעת רע"ם עומדת למבחן כחברת קואליציה, ששואפת לתרום להשתלבות האזרחים הערבים בחברה הישראלית.