הוקלו התנאים למתן עדות לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית

שר המשפטים גדעון סער אישר בסוף השבוע שעבר תקנות שנועדו להקל על נפגעי עבירות מין להעיד בבית המשפט. התקנות נועדו להקל על בית המשפט לשמוע עדות מתלוננים בעבירות מין או סחר בנשים, שלא בפני הנאשם. זאת על-מנת להסיר חסמים בתיקי עבירות מין מורכבים.

רק באחוז קטן מעבירות המין התלונות מגיעות לבית המשפט. אחת הסיבות לכך היא מסכת הייסורים שעוברים נפגעי העבירה בדרך לשם, החל מהחקירה, דרך ההחלטה להגיש כתב אישום, העדות בבית המשפט ועד לסיום ההליך המשפטי. חלק מרכזי בקושי טמון בכך שהמתלוננים נדרשים להעיד מול הנאשם שפגע בהם.

הכלל במשפט הישראלי הוא שהעדים מעידים בפני הנאשם. החוק מאפשר במקרים מסוימים להתיר עדות שלא בנוכחות הנאשם בתיקי עבירות מין, אם בית המשפט נוכח כי מסירת העדות בנוכחות הנאשם עלולה לפגוע במתלונן או לפגום בעדות. איך זה מתבצע בפועל? באולם נמצאים השופטים, נפגע העבירה, הסנגור והתביעה, ואילו הנאשם נמצא באולם אחר. הוא צופה בעדות ויכול לתקשר עם עורך דינו במהלך הדיון.

זכויות הנאשם מול זכויות המתלוננת

עד היום, כדי להתיר עדות כזו נדרשה התביעה להציג ראיות בכתב. כמעט תמיד דרשו השופטים חוות-דעת של פסיכולוג, רופא או עובד סוציאלי כדי להוכיח את הפגיעה העלולה להיגרם לעד. הדרישה הביאה לכך שמרבית הנפגעים הבגירים מעידים מול הנאשם.

בתקנות החדשות ישנם שני חידושים. הראשון - השופט כבר לא נדרש לחוות-דעת מקצועית, אלא הוא יכול להסתפק בכך שהמתלונן או המתלוננת לא מעוניינים להעיד שלא בנוכחות הנאשם. החידוש השני הוא שההחלטה בנוגע לאופן העדות חייבת להתקבל לפני שתחל פרשת התביעה (שלב ההוכחות והדיונים). עד היום השופטים לא חויבו לקבל החלטה בטרם הדיון, ובמקרים רבים רק בבוקר העדות קיבלו החלטה באופן שהגביר את המתח אצל המתלוננים, זאת בזמן שההליך קשה עבורם ממילא.

הטיעון המרכזי של סנגורים המתנגדים לעדות מתלוננים שלא בפני הנאשם, הוא שמירה על זכויות הנאשם. זכותו של הנאשם לראות ולשמוע באופן בלתי אמצעי את העדויות נגדו, זאת כאשר הוא נמצא בסכנה להרשעה ולהישלח לכלא לשנים ארוכות. עד היום ההתנגדות להליך הסתמכה על התקנות והצורך בראיה בכתב.

לילך בן עמי, אחראית על תחום ליווי בהליך המשפטי והפלילי במרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, אמרה לגלובס כי מדובר ב"המשך של ההבנה בעולם המשפט שגם לנפגעי עבירה יש זכויות בהליך".

בן עמי, שליוותה עשרות רבות של נפגעי עבירה בעדות בבית המשפט, מספרת כי עד היום הזכות ניתנה על-פי רוב לקטינים ולנפגעי עבירות מין במשפחה, ותמיד הבקשה הייתה מגובה במכתב ממטפל שהסביר את הצורך. "גם בחורה בגירה זכאית להחליט אם העדה מול האדם שפגע בה היא 'טריגרית’ או לא", הוסיפה בן עמי. "זו יכולה להיות טראומה נוספת. יש נשים שברגע שהן עוברות פגיעה, הן משנות את חייהן, עוברות עיר. יש משהו במפגש עם הפוגע שקשה להן. העדות גם לא מסתכמת ביום אחד, אלא היא מבלה ימים שלמים מול האדם שפגע בה".

"אחד הפקטורים הכי קשים בחששות של נפגעי העבירה זה ללכת ולפגוש את הפוגע", הדגישה בן עמי. "רוב הסטרס זה על המפגש. זה עוד בחירה שניתנת לנפגעות ונפגעים".

בן עמי הדגישה כי יכול להיות שיהיו נפגעים שיעדיפו להעיד מול הנאשם, וכי זו זכותם ועוד עוגן שניתן להם.

"האפשרות לבחור - אלמנט מרגיע"

בן עמי הוסיפה: "אנחנו עדיין תקועים עם השיטה. החסם מספר אחד הוא שהמתלוננים והמתלוננות מבינות שהסיכוי שהמערכת תגיש כתב אישום הוא נמוך, ואז הן שואלות לשם מה. אבל אין ספק שזה בהחלט אלמנט מרגיע שיש להן אפשרות לבחור".

השינוי נעשה בעקבות "ועדת ברלינר", שבראשה עמדה נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב בדימוס דבורה ברלינר, אשר בחנה את הטיפול בנפגעי עבירות מין בהליך הפלילי. הוועדה קבעה כי נוכח המאפיינים של נפגעי עבירות מין, ובשל העובדה שרבים מהם נמצאים במצב נפשי מורכב בשלב עדותם בבית המשפט, אין מקום לעמוד על הדרישה להבאת ראיות בכתב לצורך הוכחת הטענה כי עדות בפני הנאשם עלולה לפגוע בעד או בעדותו.