היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט / צילום: אמיל סלמן, "הארץ"
יש תיקי חקירה שעם יציאתם לעולם מוטבעת עליהם מדבקה "מועד לסגירה". לעתים המדבקה ממומשת במלואה, לעתים בחלקה. תיקי החקירה של חיים כץ, של אריה דרעי וגם של אביגדור ליברמן בזמנו נכללים בקבוצת התיקים הזו.
מה נדרש כדי לקבל תווית שכזו? ככל הנראה רשימה ארוכה של קריטריונים. רובם ככולם מאפיינים את האתגרים באכיפה של עבירות צווארון לבן: חשודים מתוחכמים, קושי בהשגת מידע, קושי בהוכחת היסודות המורכבים של העברות הפליליות בתחום, עורכי דין מצוינים, היעדר הרתעה מספקת ועוד.
לשני תנאים יש משקל מיוחד: לוח זמנים מתמשך - לעתים ללא צורך, ומבחן ראיות מחמיר באופן חריג. בלשון בני אדם, "מריחת" הטיפול בתיק - במכוון או שלא במכוון, וזהירות יתר והססנות בבחינת הראיות שהיוו בסיס לחקירה ולגיבוש האישומים בהמשך הדרך.
לשאלות במבחן ה"מה יגידו" אם נטעה/אם יזוכה/אם הממשלה תתפרק/אם הכנסת תעניק חסינות - יש לעתים עדיפות על ערכים כגון השוויון בפני החוק, אמון הציבור בשלטון החוק ועוד.
סעיף להסדרי טיעון
דוגמה אחת היא של כתב האישום נגד ח"כ חיים כץ בשל עבירות שביצע לכאורה במהלך הליכי חקיקת התיקון לחוק ניירות ערך תשכ"ח - 1968. בדיון בבקשת כץ לחסינות מפני העמדה לדין הסביר היועץ המשפטי לממשלה כי מעשיו של כץ היו "מצגים כוזבים", "הסתרה מכוונת ואקטיבית", כי העבירות נעשו "ברף הגבוה ביותר ולא במקרה שהוא אפור אפילו שמדובר בפעילות שהייתה בכנסת", וכי "ניגוד העניינים... לא היה רחוק בסיטואציה שמוגנת למעשה בעבירת השוחד".
מה סופן של אמירות חמורות אלה? הסדר טיעון בו מואשם כץ בעבירה של קשירת קשר להשגת מטרה כשרה באמצעים פסולים, עבירה לפי סעיף 500(8) לחוק העונשין - ופרס בצידו: גניזת התיק נגדו על עבירות מס. את מספר כתבי האישום שכללו סעיף זה אפשר לספור על אצבעות בודדות. בעגה המקצועית הוא נקרא "סעיף להסדרי טיעון". העונש הצפוי לכץ הוא מאסר על-תנאי לתקופה של עד חצי שנה.
דוגמה שנייה היא כתב האישום נגד אריה דרעי. בסיומו של לוח זמנים ארוך ומייגע ולאחר שפרקליט המדינה המליץ על הגשת כתב אישום בכפוף לשימוע בגין עבירות מרמה, הפרת אמונים והלבנת הון, הודיע היועץ המשפטי כי דרעי יועמד לדין בעבירות מס, שכוללות גם דיווח כוזב לרשות המסים.
נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, אמרה לפני שלוש שנים, ביום עיון של משרד האוצר, כי העבריינות הכלכלית גורמת לנזקים קשים לקופת המדינה ולאדם הפרטי. היא פוגעת בשוק ההון, בסביבה העסקית, במשק ובקופת המדינה. היא פוגעת גם במרקם החברתי, באמון הציבור במוסדות המדינה ומוסדות ציבוריים המנהלים את כספיו. בעבירות של העלמת מס מדובר בפגיעה כספית עצומה בקופת המדינה ובסכומי עתק הנגזלים ממנה. לפי אומדני רשות המסים, ה"כלכלה השחורה" שאינה מדווחת מסבה אובדן הכנסות ממסים בהיקף של כ-40-50 מיליארד שקל מדי שנה.
על-פי הפרסומים על הסדר הטיעון הצפוי, דרעי יודה בעבירות מס לא חמורות ויתפטר מהכנסת עד סוף הקדנציה הנוכחית. נכון לכתיבת שורות אלה סוגיית הקלון שבמעשיו טרם פתורה. על פני הדברים, נראה כי התפטרותו של דרעי מהכנסת, בין אם היא מהווה חלק מהסדר הטיעון באופן פורמלי ובין אם לאו, מהווה למעשה ניסיון "לעקוף" את הקשיים שמעוררת סוגיית הקלון, לצורך תפירת הסדר הטיעון, מבלי שהצדדים יידרשו להתייחס לנושא הקלון בפני בית המשפט.
גם פרשת אביגדור ליברמן הסתיימה בקול ענות חלושה. תיק החקירה כלל חשדות חמורים של מרמה והפרת אמונים, איסור הלבנת הון, הטרדת עדים ועוד. בסופו של יום, תיק "חברות-הקש", התיק הגדול, שבו נחקרו חשדות להעברת מיליוני דולרים לחברות בשליטת אביגדור ליברמן, נסגר. כן הוגש כתב אישום נגד ליברמן על האופן שבו קידם את המינוי של אריה בן זאב לשגריר בלארוס, (התיק "הקטן") - אותה עלילת משנה שצמחה בשלהי הטיפול בתיק המיליונים. השגריר עצמו הורשע. ליברמן זוכה בבית המשפט.
תופעה מטרידה
האם החשש לשוב ולהגיש את כתב האישום המקורי נגד כץ לכנסת הוביל להסדר הטיעון המקל שחוטא לאינטרס הציבורי ומיטיב עם הנאשם לאין שיעור? מדוע ההסדר עם דרעי כולל ענישה מקלה בניגוד למגמה להחמיר בענישה בעבירות מס? האם בתיק ליברמן רק המבחן המחמיר והזהירות המוגזמת, שעיוותה לפעמים את ראיית העובדות כפשוטן, גרמה לסגירת התיק?
קשה לחמוק מהתחושה שמול עינינו מתרחשת תופעה מטרידה. ראשית, הציבור מצפה כי בתיקי חקירה של אישי ציבור בכירים מסוג תיקים אלה תתקבל החלטה בתוך זמן סביר. אם נדרש שימוע, הוא יקוים במהירות, ותתקבל החלטה. צדק מאוחר הוא צדק בעייתי. החקירה ארוכה, השימועים מסובכים, ההליך בבית משפט מייגע. לעתים, בסופו של יום, אנחנו נשארים עם עינוי הדין ובלא שעשינו דין צדק - עם העבריין, עם החברה ועם הדין עצמו.
שנית, לתביעה מוקנה שיקול-דעת רחב, ובדין, בהחלטה האם להגיש כתב אישום נגד נבחר ציבור אם לאו. אולם ההחלטה בתיקים אלה אמורה להתקבל על-פי הראיות, בלי לחטוא כלפי האינטרס הציבורי ובלי לפגוע בערכים המוגנים בעבירות עובדי ציבור: אמון הציבור בשלטון החוק ובטוהר המידות של עובד הציבור.
שילוב שני אלה - התארכות ההליכים יחד עם נדיבות היתר הראייתית - הוא תהליך הרסני לשוויון בפני החוק ולאמון הציבור בשלטון החוק. על היועץ המשפטי הבא שייבחר תוטל המלאכה לעקור תופעה זו מן השורש.
הכותבת היא יו"ר התנועה לטוהר המידות, לשעבר מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה