לא רבים המקרים בהם מונחים לצד זה, פתרון אחד שהוא רע ומזיק ולמולו פתרון אחר, שהוא טוב לכולן ולכולם - שיכול לקדם את הכלכלה, לקדם נשים, להביא ערך רב לגברים, לילדות ולילדים, למעסיקות ולמעסיקים ובכל זאת המדינה בוחרת לשמר משניהם דווקא את הפתרון המזיק.
החרגתם של אבות מחופשת הלידה זו סיטואציה בה כולם מפסידים ובכל זאת משתמרת לאורך שנים.
לאחרונה פרסם משרד האוצר מחקר המנתח את הנזק הכלכלי הנגרם למשק בעקבות חופשת הלידה לאימהות במתכונתה הנוכחית. בעולם, הנזק הזה זכה לשם המלבב "קנס האימהות", והוא מתאר את הירידה בשכרן של נשים לאחר לידת ילדן הראשון. המחקר מצא שבישראל הירידה הזו מגיעה ל-28% ושהפער נשמר כמעט כולו לאורך כל הקריירה.
על אף ששיעור התעסוקה של נשים בארץ גבוה, והגיע ב-2019, ערב הקורונה, ל-73.9% לעומת 81.6% לגברים, השכר החודשי הממוצע לגברים בישראל הוא 16.1 אלף שקל לעומת 10.7 אלף שקל לנשים. פער זה הוא גבוה יחסית, ומגיע ל-22.7%, בעוד ב-OECD ממוצע פער השכר הוא 12.4% בלבד. המשמעות הכלכלית של הפער היא שהמשק צומח הרבה מתחת לפוטנציאל וכולנו ניזוקים. עוד מצא משרד האוצר כי סגירה חלקית, של 40% בלבד מפערי השכר המגדריים בישראל עשויה להגדיל ב-2040 את התוצר של ישראל ב-91 מיליארד שקל בשנה.
נזק חברתי חמור
לצד הנזק הכלכלי קיים כמובן נזק חברתי. הנזק החברתי בחופשת לידה המיועדת בעיקרה לאימהות בלבד מתחיל מהשם עצמו, שמייצר קונטקסט לא מציאותי של נשים שמחות ושלוות שמבלות את מרבית זמנן עם עגלות בבתי קפה. נשים בחופשת לידה הן אכן בדרך כלל שמחות, אבל כפי שכל מי שגידל אי פעם ילד יודע, הן ממש לא בחופשה, והן ממש לא נופשות. הנזק החברתי בנסיבות ובהגדרות החוקיות הקיימות ממשיך להיעדרה של סביבה משפחתית שיתופית בגידול הילדים, כך שאבות רבים זוכים להכיר את ילדיהם רק בהגיעם לבגרות ובכך שעבור ילדים רבים דמות האב היא דמות שחולפת בבית רגע לפני שהם נרדמים ובסופי שבוע (אם הם חילוניים). חברתית, זו בוודאי לא מסגרת מיטבית.
למרות שהן הערך הכלכלי והן הערך החברתי ברורים ומשמעותיים, הצעת החוק לחופשת לידה ייעודית לאבות תקועה במסדרונות הכנסת. ייתכן וחברי הכנסת סבורים שאבות לא צריכים לטפל בילדים, יתכן ו"נערי האוצר" סבורים כי אין סיבה שהמדינה תשקיע מתקציבה במימון חופשות לאבות, ייתכן והשיח הכלכלי התקציבי מתייחס להכנסות אל מול הוצאות בטווח המיידי ואינו נותן משקל מספק להשקעות לטווח הארוך. בשורה התחתונה, אמנם בשנה קלנדרית מימון חלקי של השקעת זמן בילדות וילדים בוודאי שאינו מייצר הכנסה כנגד ההוצאה, אך לאורך זמן, הגידול בהכנסה של אימהות, הגידול בפריון והגידול בהשקעה המשותפת במשפחה ישיאו ערך כלכלי רב וערך חברתי רב אף יותר.
כולנו מפסידים
אם ניקח את הנושא אף שלב אחד קדימה, אפשר להוסיף שבעולם מתקבעת כיום התודעה ש'חופשת לידה' היא לחלוטין דבר חשוב, אבל נכון יותר להתייחס לזמן משפחה. ההבנה הזו התחזקה משמעותית בזמן הקורונה, ולמול מצבים רבים בהם עובדים ועובדות נדרשים לטפל בבן או בת זוג, בהורים ובילדים, ולחלוטין לא רק בחודשים שלאחר לידה. בכל המצבים הללו, ללא מסגרת חוקית מסודרת להשקעת זמן משפחתי, הפריון יורד משלל סיבות, שהברורות שבהם הן שאנשים מוטרדים אינם יכולים להיות גם עובדים יעילים. מכיוון שיש להניח שבמקביל, עובדים מוטרדים גם אינם מטפלים מיטביים, עולה כי בדיוק כפי שנטען בראשית הדברים, במנגנון הזה כולנו מפסידים.
המסקנה היא ברורה. מדיניות המגדירה מסגרת חוקית המאפשרת חלוקה אמיתית בנטל בין בני משפחה שונים, טובה לא רק לעובדות, לעובדים ולמשפחותיהם אלא גם למעסיקים ולמעסיקות במשק.
הכותבת היא יו"ר שדולת הנשים בישראל, ויו"ר IBI קרנות נאמנות
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
